החמניות – הבדלי גרסאות

ציורי החמניות של ואן גוך נתפסים כיצירות גאוניות ומהוות, לצד הפורטרטים העצמיים שלו, חלק מרכזי מן המיתוס של ואן גוך, האמן הגאון המיוסר. בהיבט הסיפורי המיתי, מהווה כריתת האוזן של האמן שיא טרגי, וציורי החמניות מוטיב מרכזי, מניע ונלווה למעשה. החמניות נחשבו כחדשניות לתקופתן גם בשל השימוש בספקטרום הצבע הצהוב, בין היתר הודות להמצאת [[צבע (חומר)|פיגמנט]]ים חדשים שאיפשרו יצירת צבעי שמן חדשים.<ref>במאות ה-18 וה-19, החל מהמהפכה התעשייתית, החלו לייצר צבעי שמן המבוססים על תרכובות מיסודות שהופרדו ממינרלים, כגון מנגן וקובלט, אשר איפשרו לצייר בצבעים שעד אז הצליחו ליצור רק בזכוכית צבעונית אך לא על הבד.</ref>. את ייחודן האמנותי זיהו מיד ואן גוך עצמו והצייר פול גוגן. במכתב לאחיו תיאו, כתב ואן גוך כותב: <ref>[http://www.webexhibits.org/vangogh/letter/19/573.htmמכתב 573]</ref> "הם מסוג הציורים שאופיים משתנה ומעמיק ככל שאתה מתבונן בהם. ומעבר לכך, כפי שאתה יודע, גוגן מעריך אותם בצורה יוצאת דופן. אחד הדברים שאמר לי בין היתר הוא: 'זה...זהו.. '''הפרח'''.' אתה יודע ה[[אדמונית]] היא של ג'ינין ,<ref>ג'וזף ג'ינין</ref>, וה[[חוטמית|חוטמיות]] שייכות לקוסט,<ref>ארנסט קוסט</ref>, אבל החמניות הן די שלי."<ref>[http://www.webexhibits.org/vangogh/letter/19/573.htmמכתב 573]</ref>