תנועת החסידות – הבדלי גרסאות

* '''[[דבקות]]''' - תכליתו הרוחנית העליונה של החסיד, היא להיות מקושר אל האלוהים בכל עת. לכן הכוונה תופסת מקום חשוב בעולם החסידות. גם ה[[תפילה (יהדות)|תפילה]] תופסת מקום מרכזי, מכיוון שהיא משמשת ככלי חשוב בדבקות. ע"פ התיאורים, ה[[בעש"ט]] הגיע בתפילתו עד כדי [[אקסטזה|מצב אקסטטי]] המתוארת כ"התפשטות הגשמיות", שבו האדם פושט מעצמו את [[תודעה|תודעתו]] ו[[הכרה|הכרתו]] הגלויה, ומנסה להגיע לחוויית דבקות באלוהות. יש חסידויות (בעיקר [[ברסלב]]) שפיתחו את רעיון ה[[התבודדות]], שבו האדם מתנתק מחברת האנשים לפרק זמן, ומתבודד עם עצמו בחיק ה[[טבע]], כדי להגיע אל הדבקות.

* '''תורת [[הצדיק]]''' - מרכזיותו של המנהיג הרוחני. ה[[אדמו"ר]] הינו "צדיק יסוד עולם", והוא החוליה המקשרת בין ה[[קב"ה]] לבין החסידים. דרכו מועבר כל השפע והחיות מן השמים אל [[נשמה|נשמות]] החסידים. כל חסיד מחויב ומצווה להתקשר אל רבו בקשר נפשי אמיץ, במה שקרוי הדבקות בצדיק, והלה מתדבק בשבילו ב[[אלוהים (יהדות)|אלוהים]]. כך זוכה גם החסיד הפשוט, לדבקות. בכלל תורה זו גם חובת הציות למשמעת הצדיק, ואף המנהג להעביר לידיו מתנת כסף או 'פדיון' בתמורה לשירותיו. בתחילת דרכה של החסידות היה תפקידו העיקרי של ה"צדיק" להפיץ את בשורת החסידות וללמד את עקרונותיה ורעיונותיה לכל אלו שבאו להצטרף אל התנועה. אך בתקופת הנהגתו של [[החוזה מלובלין]], שהחל לפעול בפולין עוד בימי רבו רבי [[אלימלך מליז'נסק]], החלו המונים רבים לנסוע ל"צדיק" כדי להיוושע ברפואות וישועות. רבים התנגדו לדרך זו, ביניהם גם תלמידו- רבי [[יעקב יצחק מפשיסחה]] (שנקרא בפי החסידים "היהודי הקדוש") בטענה שהתנהלות כזו תהפוך את החסידות לתנועה [[מיסטיקה|מיסטית]] והמונית, ולא תנועה פילוסופית ל[[אליטה|אנשי מעלה]].

* '''השגחה פרטית''' - התוצאה הישירה של תפיסת החסידות במהות האלוהית, היא שכל הקורה בעולם הוא ב[[השגחה פרטית]]. כלומר, כל מאורע ותרחיש שקורה בעולם, מכוון ומושגח באופן פרטי על ידי הקב"ה. אמנם, בין ה[[ראשונים]] מצאנו דעות חלוקות ברמת 'השגחה' זו, אם היא רק על מין האדם, או אף על החי, הצומח והדומם. אך בתורתו של הבעש"ט אין מקום להסתפק: כל מאורעות העולם, על כל פרטיהם, מושגחים הם בהשגחה פרטנית ומכוונת על ידי הקב"ה.

* '''שמחה''' - אלמנט נוסף הקשור בכך וברעיון הדבקות הוא ה[[שמחה]], שהרי יסוד מוסד בתורת החסידות היא ש'אלוהות זה הכל', וכאשר יהודי חדור במחשבה זו, מה מקום יש לה לעצבות. ועוד: האדם הוא שמח מעיקרו, וכשבאה החסידות ושמה דגש עיקרי על גילוי מהותו הפנימית של האדם - התוצאה הטבעית היא התפרצות שמחה החבויה בעמקי נשמתו. נראה, שלכן נהגו החסידים בלגימת כוסית של [[יין שרף]] או [[משקה חריף]], שהרי אף הם 'עוזרים' בהסרת ההרגלים וההנחות ה'חיצוניות' בנפשו של האדם, מה שמביא מיד לגילוי רבדים עמוקים יותר בנפשו.