מחוזות איטליה – הבדלי גרסאות

עם אישור ה[[חוקה]] של [[איטליה|האיטלקית]] בשנת [[1948]], קבע ה[[פרלמנט]] האיטלקי את קיומם הזמני של מחוזות[[מחוז]]ות בעלי מעמד עצמאי ו[[אוטונומיה|אוטונומי]], אשר תפקידם, לפי החוקה: "להכיר, להגן ולקדם את עצמאות המחוז, לבזר בצורה המיטבית את שירותי המדינהה[[מדינה]] במחוז ולאמץ את החוקיםה[[חוק]]ים והתקנותוה[[תקנה|תקנות]] המבססים את [[ביזור]] הסמכויות והאוטונומיה בתוכם, כלומר, לשמור על הקשר של המחוז עם שלטונות המדינה.

חמשת המחוזות המוכרזים: [[פריולי-ונציה ג'וליה]], [[סרדיניה]], [[סיציליה]], [[טרנטינו-אלטו אדיג'ה]] (דרום טירול) ו[[ואלה ד'אאוסטה]], הוכרו כבעלי אוטונומיה מיוחדת, המבוססת על רקע תרבותי שונה או על הימצאותם שלהימצאות [[מיעוט|מיעוטים]]ים חשובים במחוז. מחוזות אלו מתאפיינים לרוב בסממנים לאשאינם נפוצים, המעידים על הרגישות שננקטה בעת הגדרתם. כך, למשל, למחוז טרנטינו ודרום(דרום טירול) ישנן שתי בירות, האחת למיעוט דובר ה[[איטלקית]] והשנייה למיעוט ה[[גרמניה|גרמני]] ודובריולדוברי שפת ה[[לדינו (איטליה)|לדינו]].

בכל מחוז ישנה מועצה נבחרת שבמסגרתה פועלת ה"Giunta Regionale", - הוועדה המבצעת, - אשר בראשה עומד נשיא המחוז. הוועדה המבצעת מחויבת בהחלטות המועצה הנבחרת, וחובה עליה להתפטר אם היא נכשלת ביחסי האמון שלה מול המועצה.

15 המחוזות האחרים של איטליה הוקמו רשמית בשנת [[1970]], ומטרתם העיקרית הייתה לבזר את מערכת הממשל האיטלקית. על אף הכוונה המקורית, במרוצת השנים הועבר כוח פוליטי רב יותר מהממשלה המרכזית להנהגות המחוזות השונים. מרבית המחוזות הצפוניים באיטליה דורשים לעצמם סמכויות וכוח פוליטי נוספים, ואף מעלים מדי פעם את רעיון האוטונומיה העצמאית למחוזות הצפון, וזאת בשל היותם נבדלים בראייתם ממחוזות דרום איטליה בתרבותבתרבותם, וכן בשל היותם "המפרנס העיקרי" של קופת המדינה, "מפרנס" אשר נושא על גבו את עול מחוזות הדרום העניים. תפיסה זו של היבדלות, הביאה להקמת [[מפלגה|מפלגות]] אשר חרתו את הנושא על דגלן, דוגמת מפלגת [[הליגה הצפונית]] (Lega Nord). המחוזות הרגילים של איטליה מנוהלים על ידי מושל אשר תפקידו לתאם בין הממשל המרכזי במדינה לשלטונות המחוז.