דיני ממונות – הבדלי גרסאות

דיני המשפט העברי ניתנו עוד קודם [[מעמד הר סיני]], וכבר בחניית בני ישראל ב"מרה" לימד אותם משה רבינו את דיני המשפט העברי. גם על [[גוי]] מוטלת החובה לעסוק בדיני ממונות (אך לא בהכרח לפי חוקי התורה), וזו היא אחת מ[[שבע מצוות בני נח]]{{הערה|{{בבלי|סנהדרין|נו|ב}}.}}. לדיני הממונות מוקדש כבוד מיוחד בתלמוד, עד שאמרו {{ציטוטון|אמר [[רבי ישמעאל]]: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע"}}{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|קעה|ב}}}}.

חלק הארי של המשפט העברי הוא ההתייחסות לדיני ממונות, כפי שהם נידונים בבתי הדין העבריים. במשפט העברי ההתייחסות לתביעה מכל סוג שהיא נידונת בכבוד ראש, ובהלכה נפסק כי {{ציטוטון|דין פרוטה כדין מאה}}, כלומר אין כל הבדל בהתייחסות ההלכתית לתביעה של פרוטה לבין פרוטה של סכום גדול, ואין להקדים בדין התורה את אחד מהשניים. בניגוד להלכה רגילה, שאדם שואל מאת ה[[רב]] לעצמולידיעת הלכה למעשה, שבוובו הוא רשאי לשאול אדם אחר המוסמך לפסוק ואינו חייב לפנות לבית הדין, הרי שבדיני ממונות על בית דין הפוסק להיות בן הרכב של שלושה דיינים{{הערה|{{משנה|סנהדרין|ד}}.}}, אלא שנחלקו החכמים בדין זה, יש שסברו שמדובר בדין מהתורה, וקיימת דיעה שמדובר ב[[תקנת חכמים]] שתיקנו שיצטרכו שלושה דיינים, שאז אין חשש שמא הדיין [[עם הארץ]], שהרי השניים האחרים בוחנים את דין התורה{{הערה|{{בבלי|סנהדרין|ג|א}}}}. כמו כן, בניגוד לאיסורים בהם [[עד אחד נאמן באסורין|{עד אחד נאמן]], הרי שבדיני ממונות נצרכים שני עדים.

התחום היחיד לו מעניקה התורה חומרא יתירה מדיני ממונות, הם דיני נפשות, שבהם ההגבלות רבות וחמורות לאין ספור{{הערה|ראה בארוכה בפרק הרביעי של [[מסכת סנהדרין]]}}. כמו כן, חלק מהחילוקים שבין דיני נפשות לדיני ממונות אינם מהתורה אלא מ[[תקנת חכמים]], כך למשל מהתורה כדי לקבל את עדות העדים יש צורך ב[[דרישה וחקירה]], אלא שתיקנו חז"ל שאין צורך בדרישה וחקירה כדי שלא ימנעו אנשים מלהלוות זה לזה.