סונאטה מס' 29 (האמרקלאוויר) של בטהובן – הבדלי גרסאות

ה[[סונאטה]] מורכבת מ-4 פרקים ולא מ-3 פרקים, כפי שהיה יותר מקובל ב[[התקופה הקלאסית (מוזיקה)|התקופה הקלאסית]]. מבנה של 4 פרקים היה נפוץ יותר לב[[סימפוניה]], ובכףובכך מדגיםמרמז בטהובן את עוצמתהלעוצמתה של הסונאטה: היא בנויה כאילו הייתה למעשה סימפוניה לפסנתר. הפרק הראשון בנוי ב[[צורת סונאטה]] טיפוסית למדי, אך מורחבת, יחד עם [[קודה]] ארוכה ו[[וירטואוז|וירטואוזית]]. הפרק השני הוא דווקא ה[[סקרצו]], ולא הפרקפרק האיטיאיטי, כמקובל. בטהובן משנה את סדר הפרקים, והפרק האיטי הופך להיות הפרקהוא השלישי. בטהובןדבר עושהדומה דברעשה דומהבטהובן ב[[הסימפוניה התשיעית של בטהובן|סימפוניה התשיעית]], כאשרשגם גםבה שם מחליף בטהובןהחליף את סדר הפרקים השני והשלישי.- הפרק השני הוא ה[[סקרצו]] וה[[טריו]], ואילו הפרק השלישי הוא הפרק האיטי. הפרק הרביעי מורכב מ[[רצ'יטטיב]] שבנוי בצורהבמבנה חופשיתחופשי, עם החלפותחילופי [[מפעם|מפעמים]] תכופותתכופים. הרצ'יטטיב המשמשמשמש כהקדמה ,Introduzione, לחלק העיקרי של הפרק, שהוא [[פוגה]] גדולה לב-3 קולות, שמורכבת משלושה חלקים נפרדים.

בטהובן נותן לכל פרק מפרקי ה[[סונאטה]]הסונאטה סימון [[מטרונום]], דבר שבטהובן לאשלא עשה באףבשום סונאטה קודם,קודמת וגם לא באףבשום סונאטה שנכתבה לאחר ההאמרקלאוויר. בנוסףנוסף לכך, בסונאטת ההאמרקלאוויר משתמשיםעושה בטהובן שימוש גם בפדל השמאלי שבפסנתר, המשמש להשגת צליל רך ושקט (רק בפרקים השלישי והרביעי), דבר שבטהובן מסמן ב[[תו (מוזיקה)|תווים]] במפורש. בטהובן מסמן בתווים גם את המקומות בהם הוא רוצה שיעשההמצריכים שימוש בפדל הימני של ה[[פסנתר]], שנותן תחושת עומק ולכידות לצלילים.

הפרק הראשון כתוב ב[[משקל (מוזיקה)|משקל]] מהיר יחסית - משקל [[הוראות ביצוע מוזיקליות|אלה-ברווה]]. ה[[צורת סונאטה|נושא הראשון]] מתחיל בתרועות חגיגיות ב[[סולם (מוזיקה)|סולם]] [[סולם (מוזיקה)|סי במול מז'ור]]. לאחר הפסקה קצרה עם [[הוראות ביצוע מוזיקליות|פרמטה]], ישנו מעבר [[פוגה|פוגלי]] קצר. לאחר שהמעבר חוזרחזרה על עצמוהמעבר, מתחיל ה[[צורת סונאטה|גשר]], עם אופישאופיו עליז וחגיגי. ה[[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]] משתנה בתכיפות מתיבה לתיבה, ויוצרת ניגודיות פנימית רבה. לאחר מכן חוזרות התרועות של הנושא הראשון, אבל במהלך [[הרמוניה|הרמוני]] מפתיע, המוזיקה עוברת [[מודולציה]] לסולםל[[סולם (מוזיקה)|סול מז'ור]], שהוא גם סולמו שלסולם ה[[צורת סונאטה|נושא השני]]. יותר מקובל כייותר סולמושהסולם של הנושא השני ב[[צורת סונאטה|אקספוזיציה]] יהיה ה[[סולם (מוזיקה)|סולם]] אשרהסולם בנויהבנוי על ה[[דומיננטה]] של הסולםסולםה[[טוניקה]] (במקרה הזה סולם פה מז'ור), אך כאן הנושא השני מופיע בסולם ה[[סוב דומיננטה]] ל[[מדיאנטה]], כלומר, סולם [[סולם (מוזיקה)|סול מז'ור]] (הסולם המדיאנטי לסולם סי במול מז'ור הוא רה מז'ור). הנושא השני נושאהוא בעל אופי רגוע ונינוח, הרבה יותר מאשר תרועות הנושא הראשון.

הנושא השני מנוגן בעיקר ב[[מנעדמשלב]] הגבוהההגבוה של ה[[פסנתר]], מה שמקנה לו תחושת עדינות ורכות, והוא כולל מס'מספר החלפות [[יד|ידיים]] מהירות. לאחר הזכרה של הנושא הראשון, מתחילות ה[[צורת סונאטה|קבוצות סיום]]: בפעם הראשונה נשמעת גרסא [[סולם מינור|מינורית]] שלהן, ובפעם השנייה גרסא [[סולם מז'ורי|מז'ורית]], יחד עם [[הוראות ביצוע מוזיקליות|טריל]] ממושך. ה[[צורת סונאטה|קודטה]] הקצרה כוללת חלקים [[הרמוניה|הרמוניים]] חדשניים יחסית לזמנו של בטהובן, וכך גם חלקים מהנושא השני. האקספוזיציה מכילה הרבה חלקים [[פוגה|פוגלים]] קטנים, והאקספוזיציה חוזרת על עצמה.

ה[[צורת סונאטה|פיתוח]] מחולק לשלושה חלקים עיקריים- החלק הראשון הוא פיתוח קונבנציונלי קצרצר, בו מפתח בטהובן את נושא קבוצות הסיום, ואת מוטיב הפרק הראשון. החלק השני והעיקרי בפיתוח הוא [[פוגה]] לשלושה קולות בסולם מי במול מז'ור. נושא הפוגה הוא מעין [[נושא ווריאציות|ווריאציה]] על נושא הפוגטו הקצר מהנושא הראשון. החלק השלישי בפיתוח מתחיל לאחר רגע שיא קצר ב[[דינמיקה (מוזיקה)|פורטיסימו]]. בחלק השלישי ממשיך בטהובן לפתח את נושא קבוצות הסיום, הפעם ב[[סולם (מוזיקה)|רה מז'ור]], עד אשר זה נקטע על ידי מוטיב הנושא הראשון, שלבסוף מוביל את היצירה אל ה[[צורת סונאטה|ריפריזה]]. בריפריזהברפריזה הנושא הראשון מורחב, ולאחר הרחבת גםשגם נושא הפוגטו מתרחקתמורחב נעה המוזיקה לסולמות רחוקים במעייןבמעין פיתוחון של הגשר. לאחר שגם הגשר הורחב מגיע הנושא השני, והפעם הוא מופיעה בסולם ה[[טוניקה]]- סי במול מז'ור. לאחר קבוצות הסיום מגיעמגיעה ה[[קודה]]הקודה. בקודה ממשיך בטהובן לפתח את הנושאים, בעיקר את הנושא הראשון ואת נושא קבוצות הסיום. הקודה נגמרת בחגיגיות ובעוצמה. הפרק הראשון ארוך יחסית, והוא נמשך בין 11-12 [[דקה|דקות]].

הפרק השני בנוי במסגרת של [[סקרצו]], ומשקל הפרק הוא אכן משקל של [[משקל (מוזיקה)|שלושה רבעים]]. הסקרצו שופע חינניות, ואף היתוליות מסויימת. הפרק מתקדם בצורה מהירה מאוד. סולמו שלסולם הפרק השני הוא גם כןהוא סי במול מז'ור. רוב הפרק כתוב ב[[דינמיקה (מוזיקה)|פיאנו]], ואף פיאניסימו, אך סיום ה[[סקרצו]] מנוגן ב[[דינמיקה|פורטה]]. לאחר הסקרצו, מופיע ה[[טריו]]. הטריו נשמע הרבה יותר קודר ומלנכולי, לעומת הסקרצו הקליל והעליז, מהתופעה שבדרךשאינה כללנהוגה לאבדרך נהוגכלל. לרוב, הטריו יותר קליל ופחותיותר "כבד"באופיו מאשרמן הטריו המינורי אשרשל בסונאטתסונאטת ההאמרקלאוויר. הטריו נקטע בפתאומיות על ידי חלקבחלק מהיר, במפעם המהיר [[מפעם|פרסטו]] ובמשקל של [[משקל (מוזיקה)|שני רבעים]].

התפרצות של קטע במשקל שני רבעים באמצע הטריו, כדוגמת הטריו בסונאטת האמרקלאוויר, ניתןאפשר למצוא גם ב[[הסימפוניה השישית של בטהובן|סימפוניה השישית (הפסטורלית) של בטהובן]] אופוס 68, אשר גם שם נקטע כל פעם הטריו לטובת חלקבחלק מהיר יותר, במשקל שני רבעים. החלק המהיר נקוטע את הטריו משווה לו תחושת לחץ ודחיפות. לאחר קטע מעבר קצר, חוזר הסקרצו, הפעם בשינויים מינוריים ובלתי מורגשים, עד ל[[קודה|קודטה]], שבה מדגיש בטהובן את הסיום העוצמתי. ממש לפני הסיום משתנה שוב המפעם ל[[מפעם|פרסטו]], והמשקל לשני רבעים, אך לאחר שה[[משקל (מוזיקה)|משקל]] חוזר לשלושה רבעים, הפרק נגמר באופן מפתיע בנימה חרישית ב[[דינמיקה|פיאניסימו]]. הפרק השני בסונאטת האמרקלאוויר הוא גם הפרק הקצר ביותר בה והוא נמשך בין 4-5 [[דקה|דקות]].

הפרק השלישי של סונאטת ההאמרקלאוויר, הוא הפרק הארוך ביותר, האיטי ביותר וטווח הרגשות בו הוא הנרחב ביותר מכל שאר פרקי הסונאטה. לכן, רבים רואים בפרק את "[[לב|ליבה]]" של הסונאטה. [[משקל (מוזיקה)|משקל]] הפרק הוא משקל של [[משקל (מוזיקה)|שש שמיניות]], ו[[סולם (מוזיקה)|סולמו]] הוא פה דיאז מינור, סולם שיחסית רחוק יחסית מסולם הפרק הראשון- סי במול מז'ור. במהלך הפרק, מסומנים המקומות בהם רצה בטהובן שיעשה שימוש בפדל השמאלי, על מנת ליצורלהפקת צלילים רכים ושקטים. הפרק בנוי במבנה של [[צורת סונאטה]] איטית ומלנכולית. הנושא הראשון קודר מאוד, ובעלחדור נימהנימת מיואשתיאוש. הנושא מאוד לירי מאוד, וכמעט אין בו חלקים שחוזרים על עצמם. הגשר מתחיל בנימה אופטימית, אך לאחר אזכור של [[נושא ווריאציות|ווריאציה]] על הנושא הראשון, אופי המנגינה משתנה, עד לכניסתו של ה[[צורת סונאטה|נושא השני]]. הנושא השני מתחיל רק בליווי ביד שמאל, אך לאטאט לאטאט מצטרפת גם המלודיה נכנסתה[[מלודיה]]. תחילה מוצג הנושא בסולם הטוניקה של הפרק - פה דיאז מינור, אך עם התקדמות המלודיה הלירית של הנושא השני, מגיעים לסולם רה מז'ור, אשר בנויהבנוי על דרגת ה[[דומיננטה]] ל[[סולם מקביל|סולם המקביל]] של פה דיאז מינור, סולם לה מז'ור. קבוצות הסיום הן הנקודה ה[[סולם מז'ורי|מז'ורית]] המשמעותית הראשונה ב[[צורת סונאטה|אקספוזיציה]]. ה[[טריולה|טריולות]], אשר מנוגנותהמנוגנות בהופעתן השנייה של קבוצות הסיום, נותנות תחושה של התקדמות המוזיקה. מאחר והאקספוזיציה אינה חוזרת על עצמה, נוצרת תחושה כי קבוצות הסיום זולגות ישירות אל הפיתוח. בפיתוח מתפתחמטופל בעיקר הנושא הראשון, וגרסאות מז'וריות רבות שלו, בסולמות שונים, ממלאות את עיקר נפח הפיתוח.

לקראת סוף הפיתוח, הולכת המוזיקה ומתקדרת אטשוב אט שובלאטה, עד אשר לבסוףשלבסוף מגיע הריפריזהתור הרפריזה, ובה חוזר הנושא הראשון חוזר למצבו הקודר והמלנכולי. בריפריזה,ברפריזה מורחב הנושא הראשון, וההרמוניה מורחבת ומעשירה אותו בגווניבגוני עצבות רבים. לאחר הגשר, מוצג הנושא השני. הפעם הוא מופיע תחילה ברה מז'ור, ואט אט משתנה ה[[סולם (מוזיקה)|סולם]] לפה דיאז מז'ור. בסולם זה גם מנוגנות הקבוצותקבוצות הסיום. לאחראחריהן קבוצות הסיום, ישנהיש [[קודה]], אשרשבטהובן, כמנהגו, ממשיך בטהובן לפתח בה את הנושאים. לאחר רגע שיא קצר ב[[דינמיקה (מוזיקה)|פורטה]] חוזרת מנגינת הנושא הראשון, ולאטוהפרק לאטמסתיים נגמר הפרק,באיטיות באקורד חרישי (המסומן ב[[דינמיקה (מוזיקה)|פיאניססיסימו]]) של פה דיאז מז'ור.

הפרק הרביעי והאחרון של סונטת ההאמרקלאוויר נפתח במעין הקדמה (Introduzione), או מעין [[רצ'יטטיב]] ל[[פסנתר]], הבנוי בצורה חופשית. ההקדמה בנויה ממספר מוטיבים, אשר לכל אחד מהם אופי ו[[מפעם]] שונה. המוטיב הראשון כתוב במפעם איטי ביותר, ([[מפעם|לרגו]]), ובסולם פה מז'ור. לאחר מכן, ישנויש מוטיב מהיר הרבה יותר בסולם סי מז'ור. לאחר אזכור קצר למוטיב הראשון, שוב ישנומופיע מוטיב מהיר יותר. לאחר קטע מעבר ששיאו הוא ב[[מפעם]] המהיר ביותר [[מפעם|פרסטיססימו]], המוזיקה נכנסת לאטאט לאטאט אל ה[[פוגה]]. תקופת יצירתו האחרונה של בטהובן מאופיינת בחקירת מבנים [[קונטרפונקט|קונטרפונקטים]], ואכן בסונאטות המאוחרות של בטהובן ניתן למצוא הרבה פרקים פוגליים, כמו למשל הפרק האחרון של הסונאטות האמרקלאוויר והסונאטה מס' 31.

הפוגה בסונאטת האמרקלאוויר כתובה במשקל של שלושה רבעים, ובסולם סי במול מז'ור. ערכה המוזיקלי של הפוגה הוא גדול מאוד, וכמו פוגות גדולות אחרות של בטהובן (כמו למשל הפוגות ב[[מיסה סולמניס]]) היא נחשבת לאחד מהישגיו הכבירים של ה[[מלחין]]. הפוגה כתובה לשלושה קולות, ולפוגה יש שלושהבשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון הוא החלק שבאבא מיד לאחר ההקדמה. המוטיב של החלק הראשון בפוגה מאופיין בטריל ארוך, ולאחריו חלקי שש -עשרה מהירים. תשובתו של הקול השני היא כנהוג ב[[סוב דומיננטה]] של סי במול מז'ור, פה מזור. לאחר מכן נכנס הקול השלישי ב[[סולם (מוזיקה)|סולם]] ה[[טוניקה]] סי במול מז'ור.

לקראת סיום החלק הראשון של הפוגה המוזיקה משתנה לפתע, ומתחיל חלקה השני של הפוגה,המוזיקה לאחרולאחר מעבר גדוש בטרילים מהירים. החלקמתחיל חלקה השני, כוללהכולל גם הוא פוגה בשלושה קולות, אם כי פה הנושא הרבה יותר רגוע ונינוח. הפוגה השנייה כתובה בסולם רה מז'ור, ובתחילתה בטהובן כותבמורה להשתמש גם בפדל השמאלי של ה[[פסנתר]]. חלקו השלישי של הפרק גדוש הפוגות הוא למעשה [[פוגה]] אחת גדולה, אשר מחברת יחדיו את שתי הפוגות הקודמות לה. בקודה המסכמת חוזר המוטיב של הטריל הארוך, עד אשר הפרקשהפרק מסתיים ב[[אקורד]] רם וחגיגי.

נגינת הפרק הרביעי לוקחנמשכת בערך כ- 12-14 [[דקה|דקות]] בממוצע.