חומת ירושלים העות'מאנית – הבדלי גרסאות

כמעט 400 שנה עטפההקיפה החומה העות'מאנית את כל החלק המיושב של ירושלים והגנה על תושביה, אך במחצית המאה ה-19 הלכה העיר והתפשטה אל מחוץ לחומות: [[שכונה|שכונות]] חדשות נוסדו בזו אחר זו, ועד [[מלחמת העולם הראשונה]] כבר גרו רוב תושבי העיר מחוץ לחומות. בתים רבים נבנו בצמוד לחומה מבחוץ, בעיקר סביב שער יפו, השער החדש ושער שכם, עד כי לא ניתן היה לראות את החומה באזורים אלה. החומה הפכה אז לקיר סתמי בירושלים, ללא משמעות הגנתית או ביטחונית כלל. לא פלא שביום פקודה, כאשר [[כיבוש ירושלים בידי הבריטים|צרו הבריטים על ירושלים]], לא היתההיה לחומה כלתפקיד יעילותצבאי נגדםכלשהו. הטורקים ברחו מירושלים, מבלי שירו ולו ירייה אחת מתותחיהם שעל החומה.

במהלך כל תקופת [[המנדט הבריטי]] ראו הבריטים בחומה פנינה אדריכלית וחלקואחד מהמורשתמסמליה של המורשת ה[[היסטוריה|היסטורית]] של ירושלים. מושל ירושלים הראשון, [[רונלד סטורס]], קבע כי יש להסיר את כל הבתים הצמודים לחומה מבחוץ, כדי לחשוף את מלוא החומה לעין כלכול. הוא הזמין [[תכנון עירוני|מתכנני ערים]] מ[[אנגליה]] שיקבעו [[תוכנית מתאר מקומית|תכניות אב]] לעיר, תוך הקפדה על יצירת [[חגורת ירק|חגורת יֶרֶק]] (Green belt, אזור חיץ ירוק) סביב חומת העיר העתיקה. כך, למשל, היתההייתה [[תוכנית מקלין]] משנת [[1918]], [[תוכנית גדס (ירושלים)|תוכנית גדס לירושלים]] מ-[[1919]], ו[[תוכנית גדס-אשבי]] מ-[[1922]].{{כ}}<ref>[[דוד קרויאנקר]], '''אדריכלות בירושלים''', כרך ד: '''הבנייה בתקופת המנדט הבריטי''', ירושלים: [[הוצאת כתר|כתר]], 1989, פרק המבוא.</ref> הריסת הבתים הצמודים לחומה החלה רק בשלהי תקופת המנדט, ולא הושלמה עד עזיבתיציאת הבריטים את הארץמהארץ.

בקרבות [[מלחמת העצמאות]] ב-[[1948]] נחל [[צה"ל]] [[הרובע היהודי במלחמת העצמאות|מפלה קשה]] בהגנת [[הרובע היהודי]]. את קולר האשמה תלה אז [[דוד בן גוריון]] בחומה, שהפריעה, לטענתו, למגינים בדרכם פנימה. במשך 19 שנות [[הקו העירוני|העיר החצויה]] לא נעשה דבר עם החומה, שכן חלקים עיקריים בה נשענו אלעל [[שטח הפקר|שטחי הפקר]] ושמשו כעמדות ירי של [[הלגיון הירדני]]. שבוע אחד בלבד לאחר איחוד ירושלים ב[[מלחמת ששת הימים]] ב-[[1967]], הזכיר בן גוריון את אחריותה של החומה לכישלון הגנת הרובע היהודי, וקרא להרוס אותה:

הדברים זכו לביקורת קשה מצד [[אינטלקטואל|אנשי רוח]] רבים, ובהם ה[[סופר]] [[ש"י עגנון]] שאמר: {{ציטוטון|בן גוריון אמר הרבה שטויות בחייו. הצעתו להרוס את החומה היא היותר גדולה}} (דברים שאמר לאחר סיור בעיר העתיקה, 25 ביוני 1967). גם הסופר [[יצחק שלו]] לא חסך את שבט לשונו, ובמכתב תגובה ארוך שפורסם ב[[עיתון]] [[הארץ]] ב-22 ביוני 1967, כתב בין היתר:

קריאתו של בן גוריון לא יצאה לפועל. אדרבא, [[ראש עירייה|ראש עיריית]] ירושלים באותה עת, [[טדי קולק]], דבק בתוכניות המתאר של הבריטים לחשיפת החומה ושיקומהולשיקומה. בחודשים שאחרי איחוד העיר הרס קולק את הבתים החרבים למחצה שהיו צמודים לחומה באזור [[ממילא]], כיכר צה"ל ושכונת [[מוסררה]], והודיע על הקמת [[גן לאומי]] [[סובב חומות ירושלים]]. ב[[שנות ה-70]] נפתח הגן באופן רשמי. במקביל, הוכשרה טיילת בראש החומה, המאפשרת ללכתלטייל עליה בשני מסלולים: סביב [[הרובע הארמני]] והיהודי משער יפו עד שער האשפות, וסביב [[הרובע הנוצרי]] ו[[הרובע המוסלמי|המוסלמי]] משער יפו עד שער האריות.