תיקוף – הבדלי גרסאות

[[Image:Histoire.png|thumb|400px|Schéma chronologique des 4 périodes de l''''Histoire'''|איור ממחיש לתיקוף המקובל להיסטוריה של [[אירופה]] בהיסטוריוגרפיה]]

 

התיקוף הוא חלק אינטגרלי מן התרבות האנושית; מאז היותה נזקקו בני האדם להעניק משמעויות לפרקי [[זמן]], בדברי ימי הכלל והפרט. מלבד היסטוריונים, לקחו חלק בתיקוף גם הוגי דעות, אנשי דת, מדינאים ואף אמנים.

 

בראשית [[המאה ה-19]], יישם הפילוסוף הגרמני [[גיאורג וילהלם פרידריך הגל|פרידריך הגל]] את החלוקה הזו ב"תולדות הפילוסופיה", כחלק מן השיטה שהציע להבנת תולדות הרעיונות.{{הערה|פרידריך היגל, '''מבוא לתולדות-הפילוסופיה''', ירושלים: [[הוצאת מאגנס]], תש"ן, עמ' 242-203.}}

 

 

בחלק ניכר מן ההיסטוריוגרפיה שנכתבה מאז העת העתיקה, מקובלת חלוקה לתקופות על פי הכוח המדיני, כלומר הגמוניה ושליטה מדינית על אוכלוסיה, אשר משליכה על יצירתה של תרבות במלאותה. תפיסה זו מקובלת גם בהיסטוריוגרפיה המודרנית; וכך למשל נקבע, ברוב האסכולות ההיסטוריוגרפיות, סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים, בשנת [[476]], כאשר נפלה [[הקיסרות הרומית המערבית]]. ראשית העת החדשה נקבעה, בדרך כלל, על פי גילוי יבשת [[אמריקה]] בשנת [[1492]]. שנת [[המהפכה הצרפתית]], [[1789]], נקבעה כגבולה של תת-תקופה חדשה ואחרת. כחלק מתפיסה זו, ההגמוניה המדינית היא המצע והמסגרת ליצירת תרבות עצמית; כך למשל, נקראת תקופת היצירה היהודית המגוונת ב[[חצי האי האיברי]] בשלהי ימי הביניים, "[[תור הזהב של יהדות ספרד]]".