ויקיפדיה

Culture Club – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ ←‏דיסקוגרפיה נבחרת: קישורים פנימיים
מ הגהה
שורה 33:
אלבומה הראשון של הלהקה, "Kissing to Be Clever", יצא בשנת [[1982]]. האלבום הגיע למקום החמישי במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום ה-14 במצעד האלבומים האמריקאי. שני ה[[סינגל]]ים הראשונים מהאלבום לא הצליחו להיכנס לרשימת 100 הגדולים במצעדי הסינגלים של בריטניה וארצות הברית, ולא זכו להשמעות בתחנות הרדיו. ההצלחה הגדולה הגיעה עם שחרורו של הסינגל השלישי מהאלבום, "Do You Really Want to Hurt Me", שהושפע מסגנון ה[[רגאיי]]. השיר זכה להצלחה עולמית והגיע למקום הראשון במצעדי הסינגלים ב-12 מדינות, ביניהן בריטניה, [[קנדה]], [[גרמניה]] ו[[איטליה]]. בארצות הברית הגיע השיר למקום השני במצעד. מראהו האֶקְסְצֶנְטְרִי וה[[אינטרסקס|אנדרוגיני]] של ג'ורג' ושערו הארוך גרמו לכך שהופעת הבכורה שלהם בתוכנית "[[טופ אוף דה פופס]]" עוררה הדים ותגובות כגון "מר (או שמא זו גברת?) מוזר" מצד ה[[צהובון|צהובונים]] וה[[מגזין|מגזינים]], שפרסמו את תמונותיו על עמודי השער שלהם. פיט ברנס, סולנה של להקת "[[Dead or Alive]]", טען מאוחר יותר שהוא היה הראשון שהופיע עם כובעים גדולים, סרטים ובגדים צבעוניים. על כך נהג ג'ורג' להשיב: "מה שחשוב זה לא מי עשה את זה ראשון, אלא מי עשה זאת טוב יותר".
 
הסינגל הרביעי מהאלבום, "Time", בסגנון [[R&B]], הגיע גם הוא לעשרת הגדולים במצעד האמריקאי (מקום שני) ובמצעד הבריטי (מקום שלישי). הסינגל החמישי, "I'll Tumble 4 Ya", שוחרריצא רק בארצות הברית ובקנדה, והגיע למקום התשיעי במצעד האמריקאי. בכך הפכה הלהקה להיות הראשונה מאז [[הביטלס]] שהצליחה להכניס לעשרת הגדולים בארצות הברית שלושה להיטים מתוך אלבום בכורה. אלבום הבכורה עצמו מכר בעת שחרורויציאתו מעל 2 מיליון עותקים בארצות הברית ועוד 3 מיליון עותקים בשאר רחבי העולם, והפך את בוי ג'ורג' לכוכב בינלאומי.
 
=== 1983-1984: האלבום השני וההצלחה הבינלאומית ===
אלבומה השני של הלהקה, "Colour by Numbers", יצא בשנת [[1983]] והפך לאלבומה המצליח ביותר. האלבום הגיע למקום הראשון במצעדי האלבומים של בריטניה ו[[יפן]], ולמקום השני במצעדי האלבומים של ארצות הברית ו[[נורבגיה]], ומכר בעת שחרורויציאתו כ-4 מיליון עותקים בארצות הברית ועוד כ-5 מיליון עותקים בשאר העולם. הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Church of the Poison Mind", הגיע לעשרת הגדולים במצעדים בבריטניה ובארצות הברית, והמשיך את קו ההצלחה של הלהקה. הסינגל השני, "Karma Chameleon", הפך ללהיטם הגדול ביותר והיה הסינגל המצליח ביותר של הלהקה. הוא הגיע למקום הראשון במצעדב[[מצעד הסינגלים הבריטי]], עם מכירות של 1.4 מיליון עותקים, שהפכו אותו לסינגל הנמכר ביותר בבריטניה ב-1983. הסינגל הגיע למקום הראשון ב-15 מדינות נוספות, ביניהןבהן ארצות הברית, קנדה, נורבגיה ו[[אוסטרליה]], והיה לאחד מ-20 הסינגלים הנמכרים ביותר בעולם ב[[שנות השמונים]]. סינגלים נוספים שיצאו מהאלבום וזכו להצלחה היו: "Miss Me Blind", "It's a Miracle", ו-"Victims".
 
ב-[[1984]] זכתה הלהקה ב[[פרס גראמי]] בקטגוריית "האומןהאמן החדש הטוב ביותר". בנאום התודה שלו, אותו נשא באמצעות לוויין, אמר ג'ורג': "תודה אמריקה. יש לך סטייל, יש לך טעם, ואת יודעת לזהות [[דראג קווין]] טובה כשאת רואה אותה". באותה שנה הלהקה הייתה מועמדת גם לפרס גראמי בקטגוריית "להקת הפופ הטובה ביותר".
 
הלהקה התבקשה לכתוב שני שירים ל[[פסקול]] הסרט "חלומות אלקטרוניים" מ-1984. ג'ורג' והיי כתבו את "The Dream" ואת "Love Is Love", שיצא במספר מדינות גם כסינגל, והפך ללהיט בקנדה וביפן.
שורה 45:
 
=== 1984-1986: האלבומים השלישי והרביעי והתפרקות הלהקה ===
אלבומה השלישי של הלהקה, "Waking Up with the House on Fire", יצא בשנת 1984. האלבום הגיע למקום השני במצעד האלבומים של בריטניה, ולמקום ה-26 במצעד האלבומים של ארצות הברית, והוא נחשב לאכזבה הן מבחינה מסחרית והן מבחינת הביקורות הצוננות להן הוא זכה, בהשוואה לשני האלבומים הראשונים. האלבום מכר בעת שחרורויציאתו שני מיליון עותקים ברחבי העולם, מהם קצת פחות ממיליון עותקים בארצות הברית. האלבום הוליד סינגל מצליח אחד, "The War Song", שהגיע למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי ולמקום ה-17 במצעדב[[בילבורד הוט 100|מצעד הסינגלים האמריקאי]]. שאר הסינגלים מהאלבום זכו להצלחה בינונית בלבד. ג'ורג' טען בשלב מאוחר יותר כי לא היה שלם עם חלק מהחומרים שהופיעו באלבום. לדבריו, הלהקה חזרה מותשת מסיבוב הופעות עולמי ב-1984, והוציאה את האלבום בחופזה, בשל הלחץ מצד חברות התקליטים שלה למהר ולהוציא אלבום נוסף, שימשיך את הצלחת האלבום הקודם. התוצאה הייתה אלבום בינוני, שזכה לקבלת פנים צוננת מהקהל ומהמבקרים.
 
התמכרותו של ג'ורג' ל[[קוקאין]] הלכה והחריפה, והפכה מאוחר יותר גם להתמכרות ל[[הרואין]]. כתוצאה מכך, המשיכה גם התדרדרותה של הלהקה. הקלטת אלבום האולפן הרביעי של הלהקה, "From Luxury to Heartache", שיצא ב-[[1986]], נמשכה הרבה מעל למתוכנן, ומפיק האלבום, אריף מארדין, נאלץ לנטוש את הפרויקט באמצע, בשל התחייבויות קודמות. הקלטת שירים מסוימים נמשכה ימים ארוכים, בשל מצבו של ג'ורג'. האלבום הגיע למקום העשירי במצעד האלבומים הבריטי ולמקום ה-32 במצעד האלבומים האמריקאי, והסינגל הראשון מתוכו, "Move Away", הפך ללהיט מצליח, שהגיע למקום ה-7 במצעד הסינגלים בבריטניה, ולמקום ה-12 במצעד הסינגלים בארצות הברית. נראה היה, כי מבחינה מסחרית האלבום הרביעי הצליח להחזיר את הלהקה למסלול ההצלחה. עם זאת, יחסיהם של בוי ג'ורג' וג'ון מוס התערערו, עד כדי כך שהם התקשו לשהות האחד במחיצת השני. עובדה זו, בנוסף לבעיית ההתמכרות לסמים של ג'ורג', הביאו לביטול סיבוב ההופעות שתוכנן ברחבי ארצות הברית. הידיעות על התמכרותו של ג'ורג' החלו לדלוף לתקשורת ולמלא את עמודי הצהובונים בבריטניה ובארצות הברית. תחילה הכחיש ג'ורג' את הידיעות על התמכרותו, אך בקיץ 1986 הודה בכך. ביולי אותה שנה נעצר על ידי משטרת בריטניה, לאחר שנתפס כשברשותו סם מסוג [[קנאביס]]. סמוך לאחר מכן הלהקה התפרקה. ג'ורג' המשיך בקריירת סולו, שהניבה מספר להיטים באירופה ובארצות הברית. הוא המשיך להיאבק בהתמכרותו לסמים גם בשנים שלאחר פירוק הלהקה.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/Culture_Club"