פונדק הרוחות – הבדלי גרסאות

מאז לא הועלתה ההצגה באף תיאטרון ממסדי,<ref>[http://tsurehrlich.blogspot.com/2011/07/blog-post_15.html צור ארליך: "פונדק הרוחות" בניסן נתיב - רוצו]</ref> (נכון ל-[[2011]]). מאידך, הועלתה לעתים קרובות על ידי בתי ספר למשחק. ב-2011 העלו אותה בוגרי שנה ג' ב[[סטודיו למשחק ניסן נתיב]], בבימויו של [[יובל זמיר]].

"פונדק הרוחות" הינוהיא דרמה פנטסטית [[ארס פואטיקה|ארס פואטית]]<ref>[http://www.education.gov.il/tochniyot_limudim/bchira4.htm סוגיות ארספואטיות באתר משרד החינוך]</ref> ולדעת החוקרים אף [[אוטוביוגרפיה|אוטוביוגרפית]]<ref>[http://www.kdror.co.il/studies/subjects/FromLib/10.doc ניתוח המחזה באתר קריית החינוך "דרור"] {{DOC}}{{כ}}</ref>. זהו סיפורם של המוזיקאי חננאל ואהובתו נעמי. המחזה נפתח בתמונת חננאל, הבוער בתשוקתו להגשים את עצמו, וקם באמצע הלילה להמלט מנעמי. נעמי מתעוררת ומסכימה להקריב את עצמה לטובת הקריירה של חננאל. הם נפרדים ומתחייבים להיפגש כעבור שתים עשרה שנה באותו מקום ובאותה שעה בדיוק. נעמי מוכרת את עצמה לשפחה לבן החלפן המאוהב בה, בעוד חננאל יוצא אל העולם. הוא "מוכר" את עצמו למלאך המוות, המופיע גם בדמות פושט היד וה[[אמרגן]] (אימפרסריו), כדי למנוע ממנו להמית את נעמי - וכנראה גם בתמורה להצלחה האמנותית הצפויה לו (בדומה לסיפור [[פאוסט]] של [[יוהאן וולפגנג פון גתה|גתה]]). הסיפור עוקב אחר המוצאות את שניהם: התעללות בן החלפן ואביו בנעמי, הצלחתו המטאורית של חננאל, התאהבות חננאל בפונדקית. תוך כדי כך, מוצגות דמויות שונות המיצגות את הרעיונות הארספואטיים של המחזאי, ביניהן: בעל תיבת הנגינה המייצג את האומנות העממית, הרוחות שבאמצעותן המחזאי מלגלג על מבקרי התרבות. המחזה מסתיים בשתי תמונות סוריאליסטיות של פגישות בין חננאל לנעמי. הראשונה כעבור שתים עשרה שנה, שבסופה מלאך המוות לוקח את נעמי. השניה, כעבור שנים כאשר חננאל הזקן, שתהילתו חלפה מזמן, פוגש את רוחה של נעמי ומסכם את חייו בנימה טרגית.