הבדלים בין גרסאות בדף "רביעיית מיתרים"

מ
מ (←‏היסטוריה: תיקון קישור)
מ (←‏היסטוריה: תקלדות)
מאז [[המאה ה-18]] הייתה רביעיית המיתרים לאחד ההרכבים הקאמריים החשובים ביותר, וה[[מלחין|מלחינים]] שכתבו מוזיקה קאמרית הרבו לכתוב להרכב זה. מבנה הרביעייה הקלאסית היה על פי רוב בן ארבעה פרקים, הראשון והאחרון מהירים והפנימיים כוללים פרק איטי ופרק בצורת מחול, כגון [[מינואט]] או [[סקרצו]], בסדר בלתי מחייב. מבנה זה מזכיר את מבנה ה[[סימפוניה]]. שינויים מרחיקי לכת למבנה זה הופיעו כבר ברביעיות המיתרים האחרונות של [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]]. "הפוגה הגדולה" של בטהובן היא יצירה בעלת פרק ארוך אחד. ה[[הרמוניה]] שלה וצליליה בלטו כל כך בייחודם והיו חריגים כל כך לזמנם, שבהופעת הבכורה שלה ביטא חלק מן הקהל את מחאתו ביציאה המונית מן האולם. מלחיני [[המאה ה-20]] התנערו ברובם מן המבנה המסורתי של רביעיית המיתרים, אם כי פה ושם קיימות דוגמאות הסותרות קביעה זו.
 
[[File:Allegrakwartet.jpg|ממוזער|250px|רביעיית המיתרים "אלגרה" באולם [[קונצרטחבאו]] ב[[אמסטרדם]])]]
 
[[יוזף היידן]] הביא את רביעיית המיתרים אל קדמת הבמה, לאחר שגילה צורה זו בדרך מקרה.<ref name="Finscher 2000, 398">Finscher (2000, 398)</ref> בשנים 1755-57 עבד המלחין הצעיר אצל הברון קרל פון יוזף אדלר פון פירנברג, באחוזתו הכפרית בוויינצירל, כשמונים קילומטרים מו[[וינה]]. הברון רצה במוזיקה, והנגנים שעמדו אותה שעה לרשותו של היידן כללו שני כנרים, ויולן וצ'לן. כך מתאר ה[[ביוגרפיה|ביוגרף]] המוקדם של היידן, [[גיאורג אוגוסט גריזינגר]] את סיפור המעשה:
היידן לא כתב עוד רביעיות במשך שנים אחדות, אך חזר לסוגה זו בשנים 1769-72, ב-18 רביעיות, אופוסים 9, 17 ו-20. רביעיות אלה נכתבו בצורה שהתקבעה כסטנדרט הן להיידן והן למלחינים אחרים, דהיינו, ארבעה פרקים - פרק מהיר, פרק איטי, מינואט וטריו ופרק סיום מהיר (ראו להלן).
 
מאז ימי היידן שומרת רביעיית המיתרים על מעמדה היוקרתי ומציגה מבחן יכולת אמיתי למלחין, הן בשל המגבלה בגוני הצליל, בהשוואה לשלל הגוונים במוזיקה [[תזמורת{|תזמורתית]], והן בשל הנטייה הקונטרפוטנקטית בכתיבה לארבעה כלים שווים.
 
הלחנת רביעיות שגשגה ב[[התקופה הקלאסית במוזיקה|תקופה הקלאסית]]; הן [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצרט]] והן [[לודויג ואן בטהובן|בטהובן]] כתבו סדרות מפורסמות של רביעיות, שתפסו את מקומן לצד אלה של היידן. רפיון מסוים בקצב כתיבת הרביעיות חל ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]]; תופעה מעניינת באה לביטוי בשנים אלה - מלחינים שחיברו רק רביעייה אחת, אולי כדי להוכיח את שליטתם המלאה בסוגה המהוללת הזו. בתחילת התקופה המודרנית חזרה רביעיית המיתרים לפופולריות הקודמת שלה בקרב המלחינים ומילאה תפקיד חשוב בעיקר בהתפתחותם של [[ארנולד שנברג|שנברג]], [[בלה בארטוק]] ו[[דמיטרי שוסטקוביץ'|שוסטקוביץ']].
כמה מלחינים ידועי-שם בתקופה שלאחר [[מלחמת העולם השנייה]] העמידו בספק את הרלוונטיות של סוגות ומסורות קלאסיות בכלל ושל רביעיית מיתרים בפרט. אחד המלחינים הלו היה [[פייר בולז]], שכתב יצירה מוקדמת אחת לרביעיית מיתרים Livre pour Quatuor {{כ}} (1948-49), לפני שהצהיר, כי רביעיית המיתרים היא שריד מן העבר שאבד עליו הכלח. [[אוליביה מסייאן]], מלחין בעל חשיבות ראשונה במעלה, לא כתב מעולם רביעיית מיתרים. יצירתו הנודעת, [[רביעייה לקץ הימים]], כתובה ל[[פסנתר]], [[כינור]], [[צ'לו]] ו[[קלרנית]].
 
עם זאת, משנות ה-60' של [[המאה ה-20]] ואילך גילו מלחינים רבים עניין מחודש בסוגה. רביעיות חשובות נכתבו בידי [[ויטולד לוטוסלבסקי]] (1964), [[ג'ורג' ליגטי]] (רביעיית מיתרים מס' 2 מ-1968), [[אנרי דיטייה]] ((Ainsi la Nuit ;{{כ}} 1976-77) ו[[לואיג'י נונו]] ((Fragmente - Stille, An Diotima, ;{{כ}} 1979-80). חמש תרומותיו של [[אליוט קרטר]] לסוגה זוכות גם לשבחים רבים. [[הלמוט לכנמן]] בוחן לעומק את סוגיית הרעש בשלוש רביעיות המיתרים שלו. ב-1992-93 כתב [[קרלהיינץ שטוקהאוזן]] את Helikopter-Streichquartett לביצוע של ארבעה נגני כלי קשת בארבעה [[מסוק|מסוקים]] נפרדים. הרביעייה הארוכה ביותר שנכתבה מאז ומעולם היא רביעיית המיתרים מס' 2 של [[מורטון פלדמן]] (1983), בחינה מרתקת של גבולות הסוגה, שאורכה כחמש שעות.
 
== הצורה המסורתית של רביעיית מיתרים ==