פיצול (פסיכולוגיה) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה |
קצת הרחבה, חלקה מתוך אוטו קרנברג (קרדיטים שם), וחלקה מוויקי האנגלית וידע כללי |
||
שורה 1:
'''פיצול''' (ב[[אנגלית]]: Split) ב[[פסיכולוגיה]] הוא [[מנגנוני הגנה|מנגנון הגנה]] שנועד לסייע לאדם להתמודד עם [[קונפליקט]] [[רגש]]י, באמצעות חלוקת ה[[אובייקט]]ים בחייו ל"[[טוב]]ים" ו"[[רוע|רעים]]". הפיצול מתבטא בתפיסת עולם של שחור-לבן, של "טוב מוחלט" ו"רע מוחלט", בניגוד ליכולת לראות את העולם על גווני הביניים שלו והאפשרות לראות את ה[[עצמי]] או את האחרים כ[[ישות|יישויות]] מורכבות המשלבות תכונות מגוונות ויוצרות אינטגרציה שלהם.
ככל מנגנוני ההגנה, הפיצול לרוב [[תת-מודע|אינו מודע]] והוא נועד להגן על האדם מפני [[חרדה]]. מנגנון הפיצול מפחית את החרדה הנובעת ממצבים מורכבים על ידי פיצול התפיסה באופן שיוצר חוויה [[דיכוטומיה|דיכוטומית]] ומובחנת בין "טוב" ל"רע". עם זאת, תפיסה דיכוטומית זו מונעת מה[[אישיות]] לחוות את עצמה ואת הזולת כמכלול שלם, על הטוב והרע. העצמי, הסובבים אותו והמאורעות בעולם נחווים על ידי האישיות כטובים או רעים, יפים או מכוערים, חכמים או טיפשים, שקרנים או כנים, בזמנים שונים.
יש להבחין בין מושג זה לבין [[הפרעת זהות דיסוציאטיבית]], שהיתה מוכרת בעבר בשם "פיצול אישיות" או בשם "אישיות מרובת פנים"; זוהי [[הפרעה נפשית]], שבה יותר מאישיות אחת מתקיימת באדם. מנגנון ההגנה של הפיצול מתבטא לעתים קרובות באישיותו והתנהגותו של הלוקה בהפרעה זו. עם זאת, מנגנון זה עשוי להתבטא גם בקרב הלוקים בהפרעות אחרות, במיוחד הפרעות בהם לוקים אנשים המאופיינים במבנה אישיות [[פסיכוזה|פסיכוטי]] או [[הפרעת אישיות גבולית|גבולי]].
==מקור הפיצול על פי תאורטיקנים שונים==
על פי התיאוריה של [[מלאני קליין]], בראשית חייו, ה[[תינוק]] עדיין לא יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, והוא מתייחס רק לחלקים ממנה. קליין מתייחסת אל ה[[שד (איבר)|שד]] כאובייקט חלקי המייצג את האם. כל עוד האובייקט מספק לילד [[חלב אם|חלב]] והרגעה הוא נחשב ל"טוב", אך כשהשד מתרוקן הוא נחשב ל"רע", ו[[תיסכול|מתסכל]] את הילד. התינוק לא תופס שמדובר באותו שד ברגעים שונים, ובכך הוא מפצל בין שני צדדים של האם. על פי קליין, השד הרע לא רק מתסכל את התינוק, אלא אף נתפס אצלו כמסוכן. התינוק נתון למאבק מראשית ימיו בין [[יצר המוות]] ל[[יצר החיים]], הוא נאלץ להתמודד עם החרדה שנובעת ממאבק זה, ו[[השלכה|משליך]] החוצה כל מה שנתפס אצלו ככוונה הרסנית. העולם החיצוני ו"השד הרע" של האם הופכים רודפים ומאיימים. חוויית הרדיפה הזו ופעולת הפיצול כונו על ידי קליין "העמדה הפרנואידית-סכיזואידית". המושג "פרנואידית" מתייחס לחרדה הרודפנית המרכזית של התינוק, חרדה מפני רשעות פולשנית הבאה מבחוץ. המושג "סכיזואידית" מתייחס להגנה המרכזית: הפיצול, ההפרדה של השד הטוב האוהב והאהוב מן השד הרע השונא והשנוא.
[[רונלד פיירברן]] תיאר את הפיצול כתופעה שנגרמת כתוצאה מהמאפיינים הבלתי-נענים הקיימים בכל [[הורות]]. הילד מסגל לעצמו מאפיינים אלו (כגון [[דיכאון]], [[בדידות]], [[מזוכיזם]] או אכזריות). דרך ספיגת תכונות אישיות אלו, הוא מרגיש מחובר להורה אשר אינו נגיש לו בצורות אחרות. הפנמה זו של ההורים יוצרת פיצול ב"אני" (ה"[[אגו]]"): חלק מהעצמי נותר מכוון כלפי ההורים האמיתיים בעולם החיצוני, המתנהל מול תגובות ממשיות מהם; ואילו חלק אחר מהעצמי מכוון מחדש כלפי הורים המדומיינים כאובייקטים פנימיים אליהם הוא קשור. פיירברן סבר כי ברגע שההתנסויות עם ההורים פוצלו ו[[הפנמה|הופנמו]], פיצול נוסף מתרחש בין המאפיינים המבטיחים והמפתים של ההורים - "ה[[אובייקט]] המרגש", לבין המאפיינים המתסכלים והמאכזבים - "האובייקט הדוחה". האני עובר פיצול נוסף בהתאמה לפיצול באובייקטים הפנימיים - חלק מן האני קשור ל"אובייקט המרגש", אותו חלק החווה רגשות ערגה ותקווה תמידיים, אותו כינה "האני הליבידינלי". חלק מן האני המזוהה עם "האובייקט הדוחה", אותו חלק החווה רגשות [[כעס]] ו[[שנאה]], המתעב פגיעות והזדקקות, אותו כינה "האני האנטי-ליבידינלי". ▼
גם [[אוטו קרנברג]] התייחס את מנגנון הפיצול, וראה בו שלב התפתחותי שהתינוק צריך לעבור. לטענתו, בחודשים הראשונים לחייו חווה התינוק את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאם או מהדמות המטפלת, ומשימתו הראשונה היא להפריד בין דמות האם לדמותו הוא (תהליך האינדיבידואציה). בשלב השני, התינוק מתחיל לחוות "טוב" ו"רע" כדברים נפרדים, אך מכיוון שעדיין לא התבססה אצלו ההפרדה בינו לבין אמו, הוא מתקשה לעשות אינטגרציה בין דימויי האם המספקים לבין דימויי האם הרעים והמתסכלים, וכך לראות אותה כאובייקט שלם שהוא גם טוב וגם רע. במקביל לדימויי האובייקט, מתרחש אצל התינוק גם ניסיון לאינטגרציה של דימויי העצמי כטוב ורע. לפיכך כשהאם מתנהגת באופן שהוא תופס כטוב, הוא תופס גם את עצמו כטוב, ולהפך. בהמשך התינוק מגבשת תפיסה עצמית נפרדת מתפיסת האובייקט (הדמות המטפלת), ומתחיל לבצע אינטגרציה של תכונות טובות ורעות לגבי עצמו ולגבי האובייקט, ולהבין למשל שהוא יכול לשנוא את האדם שמולו, אך זה לא אומר שהאדם הזה הוא כולו "רע", וזה גם לא אומר שהוא עצמו כולו "רע". לפי קרנברג, כישלון בשלב זה של האינטגרציה, עלול להוביל ל[[הפרעת אישיות גבולית]], מצב בו האדם מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אך לא מסוגל לראות אנשים כטובים ורעים בו זמנית, אלא רואה אנשים כטובים בלבד או כרעים בלבד, או שהוא "קופץ" בין [[אידיאליזציה]] לזלזול באותו אדם, מה שמוביל לאישיות בלתי יציבה. במהלך [[טיפול פסיכולוגי]] באדם שהתקשה בהשלמת שלב זה, משתמש קרנברג ביחסי המטפל-מטופל, בייצוגי העצמי והאחר וב[[השלכה (פסיכולוגיה)|השלכות]] המטופל, כדי לגבש יחדיו את הרעיון של עצמי ואחר שהם מורכבים ומגוונים.
▲פיירברן סבר כי ברגע שההתנסויות עם ההורים פוצלו ו[[הפנמה|הופנמו]], פיצול נוסף מתרחש בין המאפיינים המבטיחים והמפתים של ההורים - "ה[[אובייקט]] המרגש", לבין המאפיינים המתסכלים והמאכזבים - "האובייקט הדוחה". האני עובר פיצול נוסף בהתאמה לפיצול באובייקטים הפנימיים - חלק מן האני קשור ל"אובייקט המרגש", אותו חלק החווה רגשות ערגה ותקווה תמידיים, אותו כינה "האני הליבידינלי". חלק מן האני המזוהה עם "האובייקט הדוחה", אותו חלק החווה רגשות [[כעס]] ו[[שנאה]], המתעב פגיעות והזדקקות, אותו כינה "האני האנטי-ליבידינלי".
==לקריאה נוספת==
| |||