|
חסמו את החשבון שלי
[[קובץ:Alhambra Decree.jpg|שמאל|ממוזער|250px|צו הגירוש משנת 1492]]
'''גירוש ספרד''' הוא גירושם הכפוי של [[יהדות ספרד (חצי האי האיברי)|יהדות ספרד]], שמאוחר יותר הוחל גם על היהודים שגרו ב[[פורטוגל]], שבא בעקבות צו שפרסמו בשנת [[1492]] [[פרננדו השני מלך ארגון]] ואשתו, המלכה [[איזבלה הראשונה מקסטיליה]] ובו נאסרה בחוק ישיבתם של [[יהודים]] בממלכות [[כתר קסטיליה|קסטיליה]] ו[[אראגון]]. היהודים הועמדו בפני הברירה: להתנצר או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כ[[אנוסים]]. מרבית המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי [[הים התיכון]] ובעיקר ל[[צרפת]], [[איטליה]], ה[[לבנט]] ו[[צפון אפריקה]], [[ארצות השפלה]], [[גרמניה]] ו[[בריטניה]].
הצו שיקף מדיניות קנאית דתית חדשה של הכתר הספרדי שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת ה[[אסלאם|מוסלמים]] מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור [[ממלכת גרנדה|גרנדה]] הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת [[1502]] צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו חלק מהמוסלמים בחרו להפוך לאנוסים מוסלמים (Moriscos) והאחרים גורשו. בשנת [[1507]] הורחב צו גירוש היהודים לתחום השליטה של מלכי ספרד, דרום [[איטליה]], [[סיציליה]] ו[[סרדיניה]].
גירוש היהודים מספרד סימל סיומו של פרק ב[[תולדות עם ישראל]]. הוא הותיר רושם משמעותי ב[[ספרות]], ב[[שירת ימי הביניים של יהדות ספרד|שירה]], בספרות ה[[הלכה]] בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מ[[חצי האי האיברי]].
== רקע ==
עד תחילת [[המאה ה-12]] התקיים ברוב ספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. בתקופה זו היה ב[[חצי האי האיברי]] הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים התפרסו בכל רובדי החברה הספרדית-נוצרית. הקהילות היהודיות בחצי האי זכו למעמד משפטי מוכר בחוקי הממלכות הנוצריות ב[[כתר קסטיליה|קסטיליה]], ב[[אראגון]], ב[[נווארה]] וב[[פורטוגל]]. הם נהנו מ[[חופש דת]] ומאוטונומיה שיפוטית. תרבות היהודים שגשגה, מצב הכלכלי היה טוב והם זכו לרכוש [[מוסד להשכלה גבוהה|השכלה גבוהה]]. תקופה זו כונתה "[[תור הזהב של יהדות ספרד]]", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.
השינוי ביחס ליהודים החל לאחר ניצחונה הצבאי של ה[[רקונקיסטה]], הכיבוש החדש הנוצרי ב{{ה|מאה ה-13}}, שחתרה לשים קץ ל[[פלורליזם]] התרבותי בספרד - נוצרי, מוסלמי ויהודי - ולכונן בה חברה אחת, הומוגנית, תחת שלטון הצלב הנוצרי.
ב{{ה|מאה ה-14}} ו[[המאה ה-15|ה-15]] הייתה [[ספרד]] כולה תחת שלטון נוצרי חוץ מ[[ממלכת גרנדה]]. בשלהי המאה ה-15 שלטו בספרד [[המלכים הקתוליים]]. חברת הרוב הנוצרית נחלה אכזבה. הם הגיעה להכרה שלא יצליחו להביא את היהודים להכיר ב"אמת הנוצרית". [[האינקוויזיציה הספרדית]] הייתה בית משפט מטעם [[הכנסייה הקתולית]] שמטרתו איתור [[המינים בנצרות|מינים]] נוצריים, ועל כן רדף גם [[נוצרים חדשים]], ביניהם האנוסים, שנחשדו בנאמנות לדתם הקודמת, היהדות. האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-[[1 בינואר]] [[1481]]. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות [[העלאה על המוקד]] או [[תלייה]].
אז גם חדלה ההבחנה בין נוצרים חדשים (conversos או cristianos nuevos) שהמירו דתם וניסו להיטמע בחברה הנוצרית, לבין הנוצרים הישנים (cristianos viejos). בתקופה שקדמה לגירוש ספרד הם הגיעו למסקנה כי הנוצרים החדשים הם יהודים מתחזים (judaizantes) וייחסו להם את כל התכונות השליליות שיוחסו ליהודים הגלויים. הם גילו כי ה"נוצרים החדשים" מוסיפים לקיים זיקה ליהדות.
מנהיג האינקוויזיציה [[תומאס דה טורקמדה]] סבר כי "הנוצרים החדשים" משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו, ולכן שכנע את המלך פרננדו והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרת הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים. כתוצאה מכך החליטו המלכים הקתוליים לגרש עוד באותה שנה את כל היהודים מספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמים בספרד.
==תמורות במעמד היהודים לפני הגירוש==
צו הגירוש היווה את שיאה של מסכת הגבלות ורדיפות שננקטו כנגד היהודים בספרד, והביא לקיצה של הקהילה היהודית הוותיקה והמשגשגת שישבה בספרד. לצו הגירוש קדמו פעולות אחדות שנערכו בערי ספרד השונות. אלו יצרו אווירה נאותה לקליטת הצו המלכותי בשנת 1492. בין השאר נערכו הפעולות הבאות:
* [[1391]] - גל של פרעות ([[גזירות קנ"א]]) בקהילות שונות של ספרד מביא יהודים רבים להחלטה להמיר את דתם.
* בשנים [[1411]]-{{כ}}[[1412]] עבר בערי קסטיליה נזיר [[דומיניקנים|דומיניקני]], [[ויסנט פרר]], שהטיף להמרת דתם של היהודים.
* בשנת 1412 הוציאו האופטרופוסים של המלך הקטין [[חואן השני, מלך אראגון|חואן השני]] צווים נגד היהודים. מטרתם הייתה לבדל את היהודים מכלל האוכלוסייה באמצעות הקצאת שכונות מגורים מיוחדות, קביעת לבוש אופייני, ובכמה מקרים נגזר עליהם לגדל זקן. נאסר עליהם לקבל משרות ציבוריות, העלולות לתת בידיהם שררה על התושבים הנוצרים.
* ב-[[1413]] התקיים [[ויכוח טורטוסה|ויכוח פומבי]] בין נוצרים ליהודים בעיר טורטוסה שבאראגון. היהודים היו מפולגים במשלחתם. <ref>שלא כמו בוויכוח קודם שנוהל על ידי ה[[רמב"ן]]</ref> הוויכוח נמשך יותר משנה וגרם לאי-ודאות בקרב הציבור היהודי שנותר ללא הנהגה, שכן מנהיגיהם הרוחניים היו בזירת הדיונים. התוצאה הייתה הגברת תהליך המרת הדת. למשל, בעירו של רבי [[יוסף אלבו]] שרדו 10 יהודים, רובם במאסר, מתוך 40 משפחות.
מותו של ה[[אנטי-אפיפיור]] [[בנדיקטוס ה-13]] (שגורש מ[[אפיפיורות אביניון|אביניון]] בשנת [[1403]] אך הוכר כאפיפיור באראגון) בשנת [[1423]] הביא לשיפור במצב היהודים. הם הצליחו לחדש את המוסדות האוטונומיים של הקהילות, אך לא חזרו למצבם המכובד, מלפני [[גזירות קנ"א]]. הצלחת השיקום באה לידי ביטוי ב[[תקנות ויאדוליד]] ממרץ [[1432]].
==צו הגירוש==
הפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד ב-[[31 במרץ]] 1492, על ידי כרוז מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום ארבעה חודשים, אלא אם יסכימו להתנצר. בנוסף לכך נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר יהודים או לעזור להם בגלוי או בסתר. הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם. על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה [[מרקנטיליזם|מרקנטיליסטית]] שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל-[[31 ביולי]], שעל פי הלוח העברי הסתיים באותה שנה בליל [[ח' באב]], סמוך ל[[תשעה באב]]. אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ונטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק; המספר נאמד בין 70,000 ל-300,000 איש.
==יציאת היהודים מספרד==
היהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו [[פורטוגל]], שדמתה לספרד מבחינה תרבותית, בתנאים הגאו-פוליטיים ואפילו היו קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות. לאחר שהוחלו גזרות הגירוש גם על פורטוגל ב-1497 עברו היהודים לנסות את מזלם במציאת מקלט ב[[צרפת]], השכנה הצפונית, שאליה עברו לגור וממנה יכלו להמשיך את העסקים בספרד ובפורטוגל. המעבר הבא, ל[[ארצות השפלה]], היה כרוך בניתוק כל קשר עם [[חצי האי האיברי]]. אבל היציאה ההמונית הייתה, בדרך הים, לארצות [[אגן הים התיכון]]: [[צפון אפריקה]], ה[[לבנט]] ו[[איטליה]]. היחיד שהבין את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד, היה הסולטאן העות'מאני [[באיזיט השני]]. הלז, פתח את שערי הממלכה בפני המגורשים ואף הביע תמיהה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו ששמט מידיו אוצר יקר כל כך. רוב, המגורשים פנו אל עבר הממלכה העות'מאנית.
ממדי היציאה עד מחצית [[המאה ה-16]] לא היו ניכרים. ב{{ה|מאה ה-17}} כבר גברה היציאה ומשפחות שלמות היגרו כמו של [[שלמה מולכו]] ו[[דונה גרציה נשיא]].
===מעורבותה של פורטוגל===
המגורשים מספרד פנו בתחילה למדינה השכנה ב[[חצי האי האיברי]], פורטוגל, אבל "המלכים הקתוליים", יוזמי הגירוש, לא הסכימו כי פורטוגל תהיה מקלט לבורחים מהאינקוויזיציה הספרדית. כאשר השיאו המלכים הקתוליים את בתם, [[איזבלה מאסטוריאס]], ל[[מנואל הראשון, מלך פורטוגל]], הם התנו עימו כי מדינתו לא תהיה יותר מקלט לאנוסים. בשנת [[1497]] יזם מלך פורטוגל מהלך של [[הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות|התנצרות קולקטיבית בכפייה של כלל יהודי פורטוגל]], כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקוויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו מספרד לפורטוגל, בהתאם ל[[בולה אפיפיורית|בולה]] של [[אינוקנטיוס השמיני]] משנת [[1487]], אך פורטוגל לא קיבלה על עצמה להסגיר יהודים לספרד. אם האינקוויזיציה רצתה את הסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית. רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל, בסוף שנות השלושים של [[המאה ה-16]], החלה יהדות פורטוגל לסבול מנחת זרועה של האינקוויזיציה.
בשנת [[1602]] החליטו אנוסי פורטוגל לפנות למלך ספרד ופורטוגל [[פליפה השלישי, מלך ספרד|פליפה]] ולראש המיניסטרים בבקשה למחילה וכפרת עוונות כללית תמורת תשלום נאות. בשנת [[1605]] הוציא האפיפיור "בריווי" (Breve) - חנינה כללית שאי אפשר לערער עליה. לחנינה היו שתי מגבלות: לא יפורסם ההסדר הכספי שלאפיפיור היה חלק בו והיא לא תחול על מקרים של אנוסים שנשפטו בעבר. המחילה הייתה חד-פעמית: היא חלה על שתי האוכלוסיות: לאלה שנשארו בחצי האי האיברי ניתנה מחילה וכפרה על עוונות התייהדותם, ולרוצים לצאת נפתחו נמלי היציאה.
בשנת [[1609]] הוקמה ועדה עליונה מטעם "מועצת המצפון והמסדרים" כדי לדון ביציאת האנוסים את המדינה. מסקנותיה היו כי יש לבטל את החנינה הכללית, שכן האנוסים מפורטוגל, כמו אלה שהיגרו לצרפת, ניצלו לרעה את יציאתם. ב-[[1610]] הוחלט להפסיק את היציאה מהמדינות. רק בשנת [[1630]] התאפשרה שוב היציאה תחת פיקוח. כל אזור קיבל היתר לצאת רק דרך נמל אחד, בפיקוח צמוד של האינקוויזיציה ותוך הקפדה שלא תהיה [[הברחה|הברחת]] הון. המטרה הייתה לגרום לכך שרק אנוסים שמעמדם כ"נוצרים חדשים" הוכח יורשו לצאת מהמדינה.
==דרכי היציאה מחצי האי האיברי==
היציאה דרך הנמלים לא הייתה קלה. היה פיקוח של השלטונות ושל האינקוויזיציה. נדרש גם להגיע להסכם עם בעל האונייה על תנאי ההפלגה ועל יעדה, שלא היה ודאי. ההפלגה הייתה קלה יותר כאשר האוניות לא היו מספרד או מפורטוגל, אם כי גם באוניות זרות נערך חיפוש.
דרכי הבריחה הקרקעית לצרפת היו בטוחות יותר, אם כי במעברים היו שומרים ממונים על ידי השלטונות ובפונדקים היו [[נזיר]]ים, בשליחות האינקוויזיציה, מחופשים בבגדי אנשים פשוטים. ההברחות היו של יחידים, משפחות, וקבוצות קטנות - עד שבעה, כמספר הנוסעים ב[[מרכבה (רכב)|מרכבה]]. סכנה גדולה ליוצאים הייתה במקום ריכוזם ב[[מדריד]]. אחד המקומות הידועים היה "שער אלקלה". משם היו יוצאים בדרך המלך אל [[פמפלונה]], בירת מחוז [[נווארה]], ומשם ממשיכים ל[[צרפת]] ביבשה, דרך [[הרי הפירינאים]] או בדרך הים, דרך נמלי הדייגים באזור [[סן סבסטיאן]]. המבריחים היו פשוטי העם, בעלי פרדות או [[עגלות משא]]. מידע מפורט על שיטות ההברחה, תחפושות האנוסים ותעריפי ההברחה התקבל מרישומים במשפטים שנערכו לאלה שנתפסו.
===ל"עולם החדש"===
בעקבות [[גילוי אמריקה]] הגיעו האנוסים גם ל"[[העולם החדש|עולם החדש]]". הסיבות לכך לא היו דתיות: המניע להגירה היה כלכלי. כך גם התייחס לתופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם גם ביבשת החדשה, ולא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.
חוקר יהדות ספרד, [[חיים ביינארט]] <ref>'''שם''', עמוד 67</ref> מביא את סיפורו של רודריגו אלווארס די מדריד מהעיר [[מאלגה]] שהשיג בשנת [[1512]] היתר יציאה <ref>קבלת ההיתר עלתה לו ב-55,000 אלף דוקטים מזהב. המקור: '''שם''', עמוד 67 </ref> ללכת בדרך הים והיבשה אל מדינות נוצריות אחרות. מי שקבל "צו" כזה לא רק נפטר מאינקוויזיציה אלא גם שערי ספרד היו פתוחים בפניו.
===למערב אירופה===
אם היציאה לארצות [[המזרח התיכון]] הייתה לקהילות קיימות, הרי ב[[מערב אירופה]] הקימו מגורשי ספרד קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות ב[[צרפת]], ב[[ארצות השפלה]], ב[[אנגליה]] ובצפון מערב [[גרמניה]].
====לצרפת====
באוגוסט [[1550]] העניק [[אנרי השני, מלך צרפת]], זכות ישיבה לפורטוגזים "בכל מקום מלכותו, כפי שייראה בעיניהם, לעסוק בה במסחר, לרכוש נכסים וליהנות מכל אותן זכויות כמו שנהנים מהם הצרפתים". בכך נפתחו שערי ההגירה לאנוסים. להגירה לצרפת היה אופי מיוחד. הסוחרים היהודים הקימו בצרפת מושבות של "סוחרים פורטוגזים": באזור הרי הפירינאים, בערים כמו: סן ז'ן די לוס ובדרום צרפת, ב[[בורדו]], [[לה רושל]] והגיעו עד [[פריז]]. תחילה העבירו את עסקיהם ולאחר זמן את משפחותיהם. כך הוקמו הקהילות הספרדיות בצרפת, שבהמשך יצאו מהן היהודים שהקימו את קהילות [[יהדות פיימונטה]] בצפון [[איטליה]].
בנובמבר [[1602]] התבקש מפקד הצבא בדרום מערב צרפת להכין דו"ח על מצב היהודים באזור [[איון]], לפי הזמנת מועצת המדינה הספרדית. הוא דיווח כי בחופי גיפוסקואה (Guipuzcoa) וויסקאיה (Vizcaya) יש מאה משפחות יהודיות ובהן שמונה מאות נפש. תושבי המקום הביעו את מורת רוחם מכך "שהללו נוטלים את פרנסתם ומתעדים להקים בית כנסת" וביקשו להרחיק את היהודים לתוך המדינה. האנוסים עברו ביוזמתם לבורדו, מחשש לפגיעה, ואחר כך לאזור [[אביניון]]. במקומות אלה היה קיים חופש דת. מפקד הצבא הוסיף כי חלק מהיהודים חזרו ל"סן ז'ן די לוס" ולפי הערכתו הם מביאים לצרפת ול[[פלנדריה]] הכנסות גבוהות, הוא סיכם כי היהודים אינם מעזים לגלות את שמם האמיתי לפני הגעתם לאביניון או ל"ארצו של הדוכס הגדול של [[פיזה]]". לפי דרישת הכנסייה יקיים הממונה על היצוא מספרד מעקב אחרי הקשרים המסחריים של האנוסים עם ספרד.
====לצפון איטליה====
ב-4 בספטמבר [[1572]] הזמין עמנואל פיליברט, הדוכס ל[[בית סבויה]], את האנוסים לבוא לשטח הדוכסות בצפון איטליה. נציגי [[ספרד]] ב[[טורינו]] וב[[מילאנו]] הביעו את חששם כי בואם של היהודים לחבל הארץ החדש יגרום להפיכת נמל [[ניס]] לחוף [[הים התיכון]] לנמל מרכזי למסחר עם [[הלבנט]]. הדוכס הבטיח ליהודים הגנה מפני האינקוויזיציה. שלטונות הכנסייה חסמו את הכניסה לפיימונטה דרך נמלי הים התיכון והיהודים הגיעו ליעדם דרך [[ונציה]]. הדבר ארך זמן קצר: בסוף [[1573]] ניתן צו גירוש ליהודי פיימונטה. עם זאת, יש עדויות כי ב-[[1575]] היו עדיין יוצאי ספרד באזור.
===למושבות פורטוגל===
ישנן עדויות כי כבר באמצע המאה ה-16 התקיימה קהילה יהודית דוברת [[ספרדית]] בעיר הורמוז, שב[[מצר הורמוז]], שהיה אז תחת שלטון פורטוגל<ref>ולטר יוסף פישל, היהודים באיראן במאות ט"ז-י"ח, פעמים 6, תשמ"א.</ref>. ב-4 באפריל [[1601]] הורשו אנוסי פורטוגל להגר למושבות מעבר לים: [[הודו]] ו[[ברזיל]]. היה זה בעקבות הסכם רשמי עם ראשי האנוסים כי תמורת תשלום גבוה במיוחד יורשו למכור את רכושם, לצאת מהמדינה, ואם ירצו - לשוב אליה. כמו כן תחול חנינה ומחילה על מה שקרה בינם לבין הרשויות. שלטונות פורטוגל נקטו בצעד זה אחרי משבר כלכלי שנבע מהגירה מוגברת מהמדינה, מחלות ומגפות וההוצאות שהיו כרוכות בכישלון משלוח [[הארמדה הספרדית|הארמדה]] לאנגליה.
===לארצות השפלה, גרמניה ובריטניה===
חלק אחר ממגורשי ספרד הפליגו אל "ארצות השפלה" - באזור [[הולנד]] ו[[בלגיה]] של היום. משם המשיכו לגרמניה ולאיים הבריטיים. כרוניקה שהודפסה בשנת [[1933]]<ref> "זיכרון מעשה רב מן ביאת היהודים הספרדים לאמסטרדם ואיך נשתלשל ישובם פה עד היום" מאת אורי בן אהרון הלוי 1768</ref> מתארת את נסיעתם בדרך הים של עשרה בתי אב אל צפון אירופה בשנים [[1603]]-{{כ}}[[1604]]. לפי המסמך נראה כי הייתה הגירה מאורגנת דרך הים, אשר הגיעה עד המבורג.
===לארצות הלבנט וצפון אפריקה===
{{ערך מורחב|עליית מגורשי ספרד}}
רוב רובם של המגורשים פנו לעבר ארצות שהיו תחת שלטון [[האימפריה העות'מאנית]] ובכלל זה ל[[ארץ ישראל]] ולארצות [[צפון אפריקה]].
==מורשת יהדות ספרד==
היהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך "[[יהדות ארצות האסלאם|ספרדים]]", ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות שאליהן היגרו. רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת ה[[לאדינו]], היהודית הספרדית. בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם. חלק מן ה[[מזרחים]] הם ספרדים, וכמה מנהגים "מזרחיים" מקורם בתרבות הספרדים שהשתלבו בקהילות השונות.
==תוצאות הגירוש==
גירוש ספרד שונה היה מ[[גזירות קנ"א]], שהוטלו על חלק מ[[יהדות ספרד (חצי האי האיברי)|יהדות ספרד]] כמאה שנים קודם, בשנת [[1391]]. הגירה זו של יהדות ספרד החלה בשל פרעות ביהודים. הפליטים היהודים, ואלה שהתנצרו למראית עין, היגרו לערים אחרות בספרד ולארצות מחוץ לספרד. הגירוש הרשמי מ-1492 הקשה על ה[[אנוסים]] לחיות כיהודים גם בשאר חלקי ספרד. תרמה לכך גם העובדה כי רבני הקהילות בחצי האי האברי המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר למורת רוחה של [[האינקוויזיציה הספרדית]] והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתם את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מ"ד, ע"א), וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה" (נדרים כ"ז, ע"א).<ref name=meiuchas>מקור: עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - הוצאה לאור, 1969 - עמוד 93 </ref>
המעבר מתקופת ה[[ראשונים]] לתקופת ה[[אחרונים]] הוא תוצאה של צירוף כמה אירועים רבי משמעות שהתרחשו בסוף [[המאה ה-15]] ובתחילת [[המאה ה-16]]. אחד המרכזים שבהם הוא גירוש ספרד, שהביא לפיזור גדול של היהודים ברחבי [[אירופה]] ו[[ארצות האסלאם]], וביטל את המצב שהיה קיים בתקופת הראשונים של שני מוקדים מרכזיים של יצירה תורנית ([[יהדות אשכנז]] ו[[יהדות ספרד (חצי האי האיברי)|יהדות ספרד]]).
ב-17 ב[[דצמבר]] שנת [[1968]] הכריזה ממשלת ספרד בטקס סמלי על ביטול צו הגירוש בבית כנסת ב[[מדריד]].
==ראו גם==
{{מיזמים|ויקיטקסט=en:Alhambra_decree|שם ויקיטקסט=נוסח צו הגירוש המקורי בספרדית עם תרגום לאנגלית}}
* [[גזירות קנ"א]]
* [[הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות]]
* [[עליית מגורשי ספרד]]
== מקורות ולקריאה נוספת ==
* [[יצחק בער]], '''תולדות היהודים בספרד הנוצרית''', תל אביבף הוצאת [[עם עובד]].
* [[בן-ציון דינור]], תנועת עליה מספרד לארץ ישראל לאחר גזירת קנ"א, [[ציון (כתב עת)|ציון]], ל"ב, (תשכ"ז), עמ' 161-174.
* [[חיים ביינארט]], יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז- הי"ז, בתוך: [[ראובן בונפיל]], מריה מאיר מודנה, [[יוסף ברוך סרמוניטה]], [[דניאל קארפי]], ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), '''ספר זיכרון ל[[שלמה אומברטו נכון]], קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה''', הוצאת מוסד שלמה מאיר ומוסד רפאל קאנטוני, ירושלים תשל"ח, עמ' 63-106
* [[עליזה מיוחס ג'יניאו]], '''יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד''', [[אוניברסיטה משודרת]], תל אביב: [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], 1969.
==קישורים חיצוניים==
* חיים ביינארט, [http://lib.toldot.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18411&author=2975 גירוש ספרד : סוף מעשה במחשבה תחילה], באתר "תולדוט"
* {{אתרישיבה| קישור=http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=823&id=5954&q= | הרב=זאב סולטנוביץ' | תיאור=גירוש ספרד }}
* {{אנציקלופדיה ynet|גירוש ספרד|17860-MTc4NjBfNTIwMzM1MDZfMTQ4Njg3MjAw-FreeYaan}}
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
{{שנה בודדת בתולדות עם ישראל|שנה=5252|תאור=גירוש ספרד}}
[[קטגוריה:יהדות ספרד]]
[[קטגוריה:ספרד: היסטוריה]]
[[קטגוריה:גירוש יהודים באירופה בימי הביניים|ספרד]]
[[קטגוריה:מגורשי ספרד ופורטוגל]]
[[en:Alhambra Decree]]
[[bg:Изгонване на евреите от Испания]]
[[eo:Forpelo de la judoj el Hispanio]]
[[fr:Expulsion des Juifs d'Espagne]]
[[ru:Изгнание евреев из Испании (1492)]]
| 