הדבר מעיד על עצמו – הבדלי גרסאות

אין שינוי בגודל ,  לפני 10 שנים
מ (←‏מעמדו של הכלל: ראיה נסיבתית)
הטענה העיקרית של הגישה הכלכלית היא שניתן לראות כללים משפטיים כמכשיר למיקסום העושר המצרפי. הגישה עוסקת הן בניתוח פוזיטיבי המתאר את ההשפעות הצפויות של כללים קיימים, והן ניתוח נורמטיבי המציג מדיניות משפטית מומלצת.
 
עמדנו כבר על המחלוקת הקיימת ביחס לנטל המועבר על ידי הכלל "הדבר מעיד על עצמו". מחד, העמדה כי הנטל המועבר הוא נטל הבאת הראיות, ומנגד, העמדה התומכת בהעברת נטל ההוכחה. אמרנו גם כי נפקותה של האבחנה היא במצב בו כפות המאזניים מאוינותמעוינות (הסתברות שווה לגרסאותיהם של שני הצדדים) ושאז יפסוק ביהמ"ש נגד הצד שנטל ההוכחה היה מוטל על כתפיו. סקרנו את הנימוקים העיקריים של המתנגדים לגרסה החזקה של הכלל. נוסיף גם, מבלי להרחיב, את טענתם של פורת ושטיין כי גרסתו החזקה של הכלל אינה מתיישבת גם עם עקרון התפיסה הנזיקית הקלאסית של צדק מתקן ועקרון הצדק המחלק.
 
ואולם, אל מול טענות אלו, יש הטוענים כי הניתוח הכלכלי של הכלל דווקא תומך בגרסתו החזקה. כפי שנטען על ידי הנשיא שמגר בפסק הדין בעניין '''רז נ' אלישע''' ולאחר מכן נדון בהרחבה בספרם של פורת ושטיין, תנאי השליטה ותנאי ההתרשלות המסתברת, מזהים את הנתבע כמי שמצוי בעמדה הטובה ביותר לצפות את הנזק ולהעריך את עלות מניעתו. עובדה זו הופכת את הנתבע ל"מונע הזול ביותר" (Cheapest Cost-Avoider). לפיכך, הטלת אחריות מוגברת על הנתבע (כלומר החלת הגרסה החזקה של הכלל) תרתיע את הנתבע מפני גרימת הנזק, ותביא לתוצאות המיטביות מבחינה כלכלית.