פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 58 בתים ,  לפני 8 שנים
מ
הוספת קישור
'''קנדו''' (剣道) היא [[אמנות לחימה]] [[יפן|יפנית]] בחרבות, שפותחה במאה ה-16 כדי לאחד מספר רב של טכניקות שונות. משנת [[1975]] ואילך הוגדר הרעיון מאחורי הקנדו כ"לחנך את הרוח האנושית על ידי יישום עקרונות הקטאנה". מכאן שקנדו הוא משמעת עצמית, בזמן שטכניקת הלחימה היא קנג'יטסו.
 
קנדו נלמד עם "[[חרב|חרבות]]ות" העשויות מבמבוק חצוי (הנקראות "[[שינאי]]") ומגן גוף וראש ("[[בוגו]]"). לעוסקים בקנדו קוראים '''קנדוקה'''. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ ("[[בוקן]]" או "'''בוקוטו'''"), ב[[קטאנה]] או ב[[איאייטו]], וב[[ואקיזאשי|קודאצ'י]] (חרבות ממתכת - הקאטנה ארוכה, קודאצ'י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקאטנה אבל לא חדה) כדי לתרגל '''[[קאטה|קאטות]]'''. בקנדו מודרני יש שני סוגי התקפה - חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר.
 
בקרבות ניתנות נקודות כשההתקפות מבוצעות היטב ובשליטה נכונה, ומלווה בצעקה (ביפנית) בהתאם לסוג ההתקפה. תקיפת ראש תלווה בצעקת "מן" (ראש), דקירת גרון - "טסוקי"(דקירה), תקיפת אזור בטן/חזה - "דו" ולפרק היד - "קוטה"(יד קטנה). המנצח הוא הראשון שמקבל 2 נקודות.
 
==היסטוריה==
קנדו, "דרך החרב", כוללת בתוכה את תמצית העקרונות באמנויות לחימה יפניות. מאז ממשלת ה[[סמוראי|סמוראים]]ם הקדומה ביותר, במהלך [[תקופת קאמאקורה]] ([[1185]]-[[1233]]), [[סיף|סיוף]], ביחד עם רכיבה על [[סוס|סוסים]]ים ו[[חץ וקשת|קשתות]], היו עיסוקיהם המלחמתיים העיקריים של השבטים הצבאיים. בתקופה זו, הקנדו התפתח תחת השפעה חזקה של [[זן בודהיזם]]. הסמוראי יכול היה להשוות את חוסר החשיבות של חייו בלהט הקרב, מה שהיה נחוץ לניצחון בקרבות יחידניים, לתפיסה הבודהיסטית של אופיה המשלה של ההבדלה בין חיים ומוות.
[[תמונה:FENCING AT AN AGRICULTURAL SCHOOL.jpg|ממוזער|220px|שמאל|קנדו בבית ספר חקלאי ביפן, בסביבות 1920]]
מאז, לוחמים רבים הגיעו להארה באמצעות אימון בקנדו. הלוחמים הללו יסדו בתי ספר לאימון בקנדו אשר התמשכו מאות שנים, ואשר מעצבים את בסיס האימון בקנדו כיום. שם כל בית ספר מיצג את תמצית ה[[הארה]] של מקימו. לכן, ה'איטּוֹ-ריוּ' (一刀流; 'בית הספר של החרב היחידה') מרמז על הארתו של המיסד, שכל חיתוכי החרב האפשריים נובעים מ- ונכללים בחיתוך מקורי ויסודי יחיד. ה'מוּטוֹ' (無刀; 'ללא חרב') הוא בית ספר המיצג את הבנתו של יוצרו, יַאמַאוֹקַה טֶשְשוּ, אשר לפיה "אין חרב חוץ מהשכל". ה'מוּנֶן מוּסוֹ ריוּ' (無念無想流; 'ללא מטרה, ללא חשיבה מראש'), באופן דומה, מיצג את ההבנה שתמצית הקנדו מתעלה על תהליך החשיבה המשקפת.
תרגילי הקנדו הרשמיים אשר נקבעו לפני מספר מאות שנים, נלמדים היום באמצעות צורות (forms) קבועות, או [[קאטה|קאטות]] (型). האימונים בקנדו, באמצעות חרבות אימון מבמבוק ('''שינאי''') ושריון ('''בוגו'''), הונהגו לראשונה [[המאה ה-18|במאה ה-18]] על ידי נַאגַאנוּמַה שירוֹזַאֶמוֹן קוּניסַאטוֹ (長沼四郎左衛門国郷; 1688-1767).
תפיסות כמו '[[מושין|מוּשין]]', או 'ראש נקי ממחשבות', כפי שהתמקצעו בהן פרשני זן, הם הישגים חיוניים לרמה גבוהה של קנדו. '[[פודושין|פוּדוֹשין]]', או 'ראש דומם', היא תכונה תפיסתית של האל [[פודו מיו-או|פוּדוֹ מיוֹ-אוֹ]], אחת מחמשת 'מלכי האור' של בודהיזם שינגוֹן, ואומרת שהסייף לא יכול להיות מולך שולל על ידי אשליות של סכנה, ספק, פחד, או הפתעה, העולים מפעולותיו של יריבו.
ב-[[1920]], [[דאי ניפון בוטוקו קאי|דַאי ניפּוֹן בּוּטוֹקוּ קַאי]] (大日本武徳会, מפתח קרן אמנויות הלחימה היפנית) שינה את שם האמנות מ'''גֶקיקֶן''' (撃剣, 'חרב פוגעת') ל'''קנדו'''.
 
==לבוש==
*'''בוגו''' (Bogu) היא מערכת השריון שבה משתמשים ב[[אמנות לחימה|אמנות הלחימה]] [[קנדו]]. המערכת מורכבת מארבעה חלקים: מן, קוטה, דו וטרה.
*'''מן (Men)''' - קסדה אשר לובשים על הראש במטרה להגן מחיתוכי פנים או ראש. מתחת למן נמצא הצוקי, המגן על הגרון מהדקירה היחידה המותרת בקנדו, צוקי (דקירה לגרון).
*'''קוטה (Kote)''' - מגני פרק כף היד, מגנים מפני חיתוך פרקי כף היד, קוטה.
== קישורים חיצוניים==
*[http://www.ikbf.org ההתאחדות הישראלית לקנדו ובודו]
*[http://www.wix.com/lecture2web/kendo קנדו אייאידו ג'ו דו בישראל]
 
{{אמנויות לחימה}}