מחמר – הבדלי גרסאות

 

למרות האיסור הוא להפעיל את בעל החיים בכל אחת מהל"ט מלאכות, האיסור [[לא תעשה]] הוא רק במחמר אחר בהמתו{{הערה|תוספות ב{{בבלי|שבת|נא|ב}}.}}.

בין האיסורים המוזכרים רבות במשנה בנושא זה הוא הלבשת בעל החיים בבגד שאינו מלבושיו, ונחשב להוצאה, כך שאסור לטלטלו ארבעה אמות ברשות הרבים ולהוציאו מרשות לרשות.

 

 

מלבוש המיועד לתפוס בו את בעל החיים, נחשב למלבוש, מכיוון שהוא עשוי לטובת בעל החיים לשומרו. ניתן להוציא לרשות הרבים [[גמל]] באפסר, [[נאקה]] ב"חטם" (רצועה הנתחבת בנקבים שנוקבו בחוטמה, ומונחת שם לעולם, ולעיתים קושרים בה חבל ארוך או קצר{{הערה|רש"י ב{{בבלי|שבת|קיא|ב}}.}}), לובדיקיס בפרומביא, ו[[סוס]] ב"שיר" (כלי המונח סביב צוורו, וטבעת קבועה בה, ובה מכניסין את החבל שעימו מושכין את הסוס){{הערה|{{משנה|שבת|ה|א}}.}}.

למרות זאת, גזרו חז"ל לא להעמי סעל בעל החיים גם כלי שעשוי לשמירתו, אם הוא עשוי ליפול באמצע רשות הרבים, דבר שיגרום לבעליו להרימו בשגגה או מתוך לחץ. לכן, מותר להוציא על [[עז]] רק אפסר שחקוק לה בין קרניה במקום שלא עלול ליפול ולא - אסור, מכיוון שראשה צר והחבל עשוי ליפול במהירות{{הערה|{{בבלי|שבת|נב|א}}.}}.

 

 

מותר לשאת על בעל החיים [[קמיע]] העשוי לרפואה, אך כמו כל קמיע, ניתן לסמוך עליו הלכתית בהלכות שבת רק אם יש [[חזקת שור המועד|חזקה שלוש פעמים]] שהוחזק שאכן מרפא. גם קמיע הנחשב כמומחה לאדם אינו נחשב כמומחה לבעל החיים, מכיוון שלאדם יש [[מזל]] ולכן קל יותר לרפא אותו.

 

 

מלבוש שמונח על חמור כדי לחממו ולמנוע ממנו צער, מותר להניחו עליו, מסיבה זו חמור ש"אפילו ב[[קיץ|תקופת תמוז]] {{מונחון|קריר ליה|קר לו}}{{הערה|{{בבלי|שבת|נג|א}}.}} מותר להוציאו לרשות הרבים עם המרדעת שעליו{{הערה|{{משנה|שבת|ה|ב}}.}} ובלבד שתהא קשורה עליו מ[[ערב שבת]]{{הערה|{{בבלי|שבת|נג|א}}.}} לסייג זה, אותו אמר שמואל יש מספר טעמים: הראשון, שמרדעת נחשבת כמלבוש החמור בשבת, רק אם הוחשבה ככזו מערב שבת{{הערה|רש"י ב{{בבלי|שבת|נד|ב}} ד"ה כאמרן, ותוספות ב{{בבלי|שבת|נג|א}} ד"ה והוא}}, וגם כדי שלא [[מראית העין|יראה]] כמתכוין להוציא את המרדעת{{הערה|תוספות ב{{בבלי|שבת|נג|א}} ד"ה והוא}}, או כדי שלא יראה, כאשר מלביש את המרדעת על בעל החיים בשבת, כאילו מתכוין להוליכו למקום רחוק{{הערה|הרב פור"ת, מובא בתוספות ב{{בבלי|שבת|נג|א}} ד"ה והוא.}}.

נחלקו ה[[תנאים]] האם מותר להלביש את החמור באוכף, שגם הוא מועיל כדי לחמם את בעל החיים, בניגוד לדעת החכמים האוסרים זאת מכיוון שהוא עשוי ליפול מאליו וקיים חשש שמא ישאנו בעליו של החמור ברשות הרבים{{הערה|לפי פרשנות הגמרא בשבת נג א "שאני התם דנפיל ממילא"}} או מכיוון שהאוכף עשוי כדי '''לצנן''' את החמור - וזה אינו חיוני לו{{הערה|רב פפא שם}}, סובר [[רבן שמעון בן גמליאל]] [[נשיא ישראל]] שמכיוון גם אוכף נחשב ל"מלבוש" אם החמור הולבש בו כדי לחמם אותו, אין מניעה להלבי שאותו במלבוש זה, אך אסור לקשור את האוכף בצורה מיוחדת שמיועדת שהמשוי הכבד לא יפול, למשל קשירת שני קצצות החבל בצוואו ובזנבו, על הצוואר - כדי שלא תרד כאשר היא עולה על ההרים וצווארה נטוי אחורה, ובזנבה כדי שלא יפול האוכף ועימו המשא כאשר היא יורדת בעמק תלול{{הערה|תוספתא בשבת פרק ה', מובא ב{{בבלי|שבת|נג|א}}, על פי פירוש רש"י שם}}.

 

 

אסור להוציא בעל חיים עם מלבוש התפור בו ליופי, כשאין הדרך לשים בצווארו כלי לנוי, כמו למשל פרה{{הערה|{{משנה|שבת|ה|ג}}, {{בבלי|שבת|נד|ב}}.}}, אך כלבים קטנים וחיות קטנות שהרגילות היא להניח פעמון על צווארם לנוי, מותר להוציאם בכלי זה לפי דיעה אחת (של [[רב הונא]], שנהג כך מעשית בבהמות שהיו בבעלותו) אפילו אם לא אוחז ב"שיר" לשמירה ועשוי לנוי בלבד.

 

 

נחלקו רב ושמואל האם מותר להניח בצוואר חמור סל שיוכל לאכול ממנו ולא יצטרך לכופף את ראשו לארץ. לפי רב תמיד מותר, ולפי שמואל, לחמור מבוגר צוואר ארוך, מכיוון שכך אסור לתלות לו בצווארו סל שיוכל לאכול שעשוי לתענוג בלבד, אך סייח קטן שצווארו קצר והתכופפות לארץ צער הוא לא - מותר{{הערה|{{בבלי|שבת|נג|א}}.}} את פסקו זו הורה בתקיפות מיוחדת. כאשר רב [[חייא בר יוסף]] העביר את פסקו של רב לשמואל הוא התבטא בתקיפות: אם כך אומר [[רב (אמורא)|חברי]], סימן הוא שאינו יודע הלכות שבת כלל! להלכה זו הצטרף גם [[רבי יוחנן]] בארץ ישראל, כפי שמסר משמו רבי [[בנימין בר יפת]] ל[[רבי זירא]].

 

==הערות שוליים==