רשת שידור (סרט) – הבדלי גרסאות

'''רשת שידור''' הוא סרט סטירי אמריקאי מ-1976 שהופץ בידי חברת מטרו גולדווין מאייר (MGM), העוסק בתחנת טלוויזיה בדויה,(UBS) "Union Broadcasting System" ‏ ומאבקה להעלות את הרייטינג הנמוך שלה. את התסריט לסרט כתב פאדי צ'ייפסקי, ביים סידני לומט, ומככבים בו פיי דאנוויי, וויליאם הולדן, פיטר פינץ' ורוברט דובאל.

הסרט זכה בארבע פרסי אוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר.

 

 

הווארד ביל (פיטר פינץ'), קריין החדשות המרכזי של UBS, פוטר מהרשת על ידי נשיא חברת החדשות מקס שומאכר (וויליאם הולדן), עקב נתוני רייטינג נמוכים. ביל מודיע בשידור חי שהוא מתכוון להתאבד בשידור של יום שלישי הבא. בעקבות האיום הוא הופך לגיבור בן לילה, ונעשה למטיף פופולרי הנושא דרשות אובססיביות נגד עולם התקשורת- זה בדיוק מה שהיה חסר לרשת לצורכי רייטינג.

כשהרייטינג של התוכנית החדשה שלו יורד, דיאנה קריסטנסן (פיי דאנווי), מנהלת השידורים המחושבת, ניגשת לשומאכר ומציעה לו עזרה בפיתוח תוכנית החדשות. הוא מסרב להצעה, אך בין השניים מתפתח רומן. כאשר שומאכר מחליט להוריד משידור את התוכנית של ביל, קריסטנסן משכנעת את הבוס שלה, פראנק האקט (רוברט דובאל), לשבץ את מהדורת חדשות הערב תחת מחלקת הבידור על מנת שהיא תוכל לפתח אותה. הוא מכריח את מנהלי הרשת להסכים ובנוסף מפטר את שומאכר.

 

 

חלק מההשראה של צ'ייפסקי בכתיבת התסריט הגיעה ממקרה ההתאבדות של כתבת החדשות, קריסטין צ'ובוק, בשידור חי בפלורידה, שנתיים לפני הסרט. הכתבת סבלה מדיכאון ונאבקה בעורכי התוכנית, היא לא יכלה להמשיך עוד וירתה בעצמה בשידור ב-15 ביולי 1974. צ'ייפסקי השתמש בסיפור בתור נקודת המוצא לכתיבת התסריט- "טלוויזיה תעשה הכל בשביל רייטינג... הכל!", אמר בראיון.

צ'ייפסקי ומפיק הסרט, הווארד גוטפריד, תבעו באותה תקופה את יונייטד ארטיסט (United Artists) ודרשו את הזכויות על סרטם הקודם, The Hospital, בשביל מכירה לNBC -. למרות תביעה זו, צ'ייפסקי וגוטפריד חתמו עם יונייטד ארטיסט על מימון לרשת שידור, אך עד מהרה החברה התקפלה הודות לנושא השערורייתי של הסרט.

 

 

הסרט נהפך לאחד הלהיטים הגדולים של אותה שנה וקיבל ביקורות משבחות. וינסנט קנבי מהניו-יורק טיימס, כתב בביקורתו על הסרט- "שערורייתי... מבריק, מצחיק בצורה אכזרית, קומדיה אמריקאית מקומית שממקמת את פאדי צ'ייפסקי כאחד מהסטיריקנים החדשים הראשיים". סרט שה"ראייה המעוותת והמרושעת שלו לדרך שהטלוויזיה נראית ונשמעת, היא הניתוח של הסטיריקן לא רק לגבי הטלוויזיה, אלה גם לגבי החברה שתומכת בה, ושהיא בחזרה נתמכת על ידיה".

בביקורת על הסרט שנכתבה לאחר זכיותיו באוסקר, רוג'ר אברט כתב- "משוחק היטב בצורה מפליאה, סרט אינטליגנטי שתוקף לא רק את הטלוויזיה אלא גם את רוב הרעות החולות של שנות ה-70... מה שהסרט מצליח להשיג בצורה כל כך טובה, חדה ובלתי נסלחת, יגרום לו לשרוד הרבה אחרי סרטים מיופייפים אחרים". כרבע מאה מאוחר יותר, במסגרת רשימת "הסרטים הגדולים ביותר" שלו, מוסיף אברט על הסרט- "כמו נבואה. כשצ'ייפסקי יצר את הווארד ביל, האם היה יכול לדמיין את ג'רי ספרינגר, הווארד סטרן ואת ה- World Wrestling Federation(WWF)?". אברט נתן קרדיט ללומט וצ'ייפסקי על כך שידעו "בדיוק מתי להסיר את כל המחסומים".

לא כל הביקורות היו חיוביות, פאולין קייל קטלה את הסרט בניו-יורקר, על ריבוי הנאומים הארוכים והמטיפים שבו; צ'ייפסקי המתחסד בז לא רק לטלוויזיה עצמה, אלא גם לצופיה.

 

רשת שידור זכה בשלושה מתוך ארבעה פרסים על משחק, והשווה את השיא של "חשמלית ושמה תשוקה" ב-1951. נכון ל-2011, רשת שידור הוא הסרט האחרון שזכה בשלושה מתוך ארבעת האוסקרים.

 

 

פינץ' מת מהתקף לב לפני טקס האוסקר של 1977 והיה לזוכה היחיד באוסקר שזכה בפרס לאחר מותו, עד לזכייתו של הית' לדג'ר באוסקר 2009. במקרה, גם פינץ' וגם לדג'ר היו אוסטרלים. הפסלון התקבל על ידי אלמנתו, אלת'ה פינץ'.

הופעתה של סטרייט, בתור לואיז שומאכר, ארכה בסך הכל 5 דקות ו-40 שניות על המסך- מה שהפך את הופעתה לקצרה ביותר לזכייה באוסקר.

 

 

 

זכיות