הכנסייה הסורית-אורתודוקסית – הבדלי גרסאות

על-פי המסורת הסורית, נוכחותה ב[[ירושלים]] הייתה רצופה ומאז [[1465]] ה[[בישוף|בישופים]] הסורים מתגוררים דרך קבע ב[[מנזר מרקוס הקדוש]] בעיר. הם שימרו זכויות מסוימות במקומות הקדושים אולם הם כפופים ל{{ה|פטריארכיה הארמנית}} כחלק מה[[סטטוס קוו]]. מרבית חברי הקהילה הגיעו כ[[פליט]]י הטבח העות'מאני במרכזים סוריים ב[[אנטוליה]] ב[[מלחמת העולם הראשונה]]. כמו ה[[ארמנים]] בירושלים גם הקהילה הסורית הגיעה לשיא גודלה ב[[שנות ה-40]], כשרבים מחבריה התמקמו מחוץ ל{{ה|עיר העתיקה}}. הקהילה סבלה מנסיגה גדולה לאחר [[מלחמת העצמאות]] ומספר חבריה פחת בכמחצית. ב-[[1990]] היו כ-200 סורים בירושלים וכ-1,500 ב[[בית לחם]] (זאת לעומת כ-2,000 בירושלים ב-[[1945]]). הסורים לא אימצו את הזהות הערבית והם מתרחקים מפעילות פוליטית. הם מנסים להימנע מהקונוטאציה הלאומית של המושג "סורי" ומעדיפים את המושגים "ארמאי", "אשורי" או "syriac". השימוש במונח "אשורי" יוצר בלבול עם [[הכנסייה האשורית]] ה[[נסטוריאניות|נסטוריאנית]].