הבדלים בין גרסאות בדף "סוגי טנקים"

נוספו 9 בתים ,  לפני 9 שנים
מ
מ (←‏טנק כבד: תקלדה)
בגלל המחיר היקר יחסית שלהם, והחסרונות בניידות ואמינות, קטן חלקם של הטנקים הכבדים בכוחות המשוריינים של אחרי מלחמת העולם השנייה. למעשה, רוב המדינות לא ייצרו כלל טנקים כבדים ובתחילת [[מלחמת העולם השנייה]], הסובייטים והצרפתים היו היחידים בעלי תעשייה שייצרה טנקים כבדי משקל.
 
הטנקים הכבדים הרוסיים, בנוסף ללקחים מהשטח, השפיעו על הגרמנים וגרמו להם לייצר טנקים כבדים משלהם. הטנקים הכבדים הידועים של גרמניה הנאצית היו ה[[טיגר]] סימן I ו -II. טנקים אלה נודעו בכך שרוב טנקי בעלות הברית לא יכלו כלל לחדור את שריונם. כתוצאה מנידותםמניידותם המוגבלת נעשה השימוש העיקרי בטנקים אלה במגננה, וטנקי ה[[טיגר]] הכבדים השיגו את הצלחתם הגדולה ביותר כאשר בלמו התקפות של טנקים קלים שעלו עליהם באופן ניכר במספרם.
 
בעלות הברית ייצרו גם הן טנקים כבדים, והצטיינו בכך בעיקר הסובייטים, שטנקי ה -IS (ראשי תיבות של [[יוסף סטלין]]) שלהם היוו תשובה הולמת לטיגרים. האמריקאים בחרו לייצר טנקים בינוניים-כבדים, כמו ה-[[M26 פרשינג]] שהיו שימושיים יותר בלחימה התקפית, תוך שוויתרו על מעט מהמיגון.
 
אחריעם סיום מלחמת העולם השנייה, חלה ירידה בייצור הטנקים הכבדים והושם דגש על ייצור טנקים בינוניםבינוניים ומאוחר יותר על הגדלת השריון וכוח האש של טנקיםהטנקים, מהם התפתחו לטנקי מערכה. למרות זאת, עד שנות ה-70 של [[המאה ה-20|המאה העשרים]] עוד שירתו טנקים כבדים דוגמת ה-[[IS-3]] הרוסי, ה-[[M103]] האמריקאי, וה[[קונקרור (טנק)|קונקרור]] הבריטי.
 
עם יציאת הטנקים האלה משרות, נתפס תפקיד הטנק הכבד על ידי טנק המערכה העיקרי.