הבדלים בין גרסאות בדף "אין עונשין אלא אם כן מזהירין"

אין תקציר עריכה
פרשנותו של בעל החינוך היא, שהעונש קובע רק את תוצאת המעשה ככל הנוגע לעושה המעשה, אך לא ביחס לאיסור עצמו, שלו יש חשיבות עצמאית כמעשה הנוגד את רצון השם, ולא רק בגלל העונש. מכיוון שכך לא ייתכן שהתורה תעניש על דבר שאסור ללא אזהרה המוקדמת האומרת שאז ייתכן לפרש כי מדובר למעשה בברירת מחדל העומדת בפני האדם והאומרת כי קיימת בפניו אפשרות הענישה הבאה בחשבון אם הוא רק מעוניין בכך, ועל כך קובעת אזהרת התורה הקובעת ומצווה את האדם לא לעשות את המעשה.
 
בתלמודב[[תלמוד בבלי|תלמוד]]{{הערה|{{בבלי|סנהדריןנו|ב}}.}} אנו מוצאים התייחסויות מנוגדות: כאשר התורה מתייחסת לאזהרות שמוטלות על בני נוח – [[גוי]]ים, אנו קובעים כי הדבר אסור כאשר אנו מוצאים בתורה את העונש מתוך הנחה ש"לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר". ביהודי לעומת זאת, התלמוד תמיד מחפש את המקור האזהרה בתורה; "עונש שמענו, אזהרה מנין?"{{ראו משללמשל {{בבלי|סנהדרין|נד|ב}}.}}.
 
מעניינת גישתו של הרמבה[[רמב]]{{הערה|פירוש המשניות למסכתל[[מסכת מכות]].}} האומרת כי גם חיוב ה"אתראההתראה" הקובע כי עונש בבית דין לא יוטל אלא אם כן התבצעה התראה מפי העדים לנידון, היא כחלק מדין זה, ולפי הרמב"ם נמצא שה"התראה" היא המשך ישיר של אזהרת התורה, בשלב בו היא נאמרת באופן ישיר.
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}