דיברה תורה כלשון בני אדם – הבדלי גרסאות

הביטוי '''דיברה תורה כלשון בני אדם''' התפרש על ידי פרשני התורה, בשלושה פירושים שונים שהנם שלושה רמות שונות של יחס אל [[שלילת הגשמות|הגשמת האל]]. הביטוי מופיע אצל [[חז"ל]] פעמים מספר, כמבטא את העובדה שעל אף שה[[תורה]] היא אלוהית, הרי שלשונה[[שפה|לשונה]] היא כלשון בני אדם; לרוב מקובל ביטוי זה אצלם כדי להסביר הימנעות מ[[מדרש|דרישת]] כל תג ותג בפסוקבפסוקי ה[[תורה]]. אצל חכמי [[ימי הביניים]] (ה[[ראשונים]]), הורחב ביטוי זה, ואומץ במיוחד כדי להסביר לשונות של [[שלילת הגשמות|הגשמת האל]] בכך שהן באו "לשברלשׂבר את האוזן" כדי שבני האדם יבינו את הדברים הנאמרים כלפי האל המופשט, ובתורת הקבלהוב[[קבלה]] הורחב ביאור זה ללמוד את תורת ה[[אלוהות]] מלשון ומגוף בני האדם.

בחז"ל מופיע הביטוי בכעשרים מקומות, ובהם הוא מובא כדי להסביר מדוע [[תנא]] מסוים (לרוב בשיטת [[רבי ישמעאל]]) אינו דורש את דיוקו של הפסוק. ההסבר לכך הוא, שעל אף אלוהיותה של התורה, היא "דיברה כלשון בני אדם", ובני אדם אינם מדקדקים בכל אות מלשונם.

מכיווןכיוון שהעניין שנוי במחלוקת - האם מתייחסיםמקבלים לטענהאת הזוהטענה שהתורה יכולה לדברדיברה בלשון בני אדם, וממילא אין צורך למצוא דרשה נסתרת שהתורה כיוונה אליה, או שחייבים לדרוש כל מילה ומילה - כאשר התלמוד משתמש בטענה מעין זו, לרוב יביא את הדעה השנייה (אידך מאן דאמר) שחולק על הטענה, ויסביר לשיטתה את הדרשה הנדרשת מהפסוק, וכן יסביר מהיכן הדעה הראשונה דורשת את הדרשה האחרונה.

(לדוגמה - {{בבלי|נדרים |ג.|א]}}: "מאי שנא גבי נזירות, דכתיב: "נזיר להזיר"? נדרים נמי, הא כתיב: "לנדור נדר", והיקישא למה לי?{{ש}}

אי כתב "נדר לנדור" כדכתב "נזיר להזיר", כדקאמרת, לא צריך היקישא. השתא דכתיב "לנדור נדר", דיברה תורה כלשון בני אדם.{{ש}}

הניחא למאן דאית ליה דיברה תורה כלשון בני אדם; אלא למאן דלית ליה דיברה תורה כלשון בני אדם, האי "לנדור נדר" מאי עביד ליה?{{ש}}

דריש ליה לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש נזירות לנדרים." [http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%92_%D7%90| ויקיטקסט נדרים ג א])

בקרב [[ראשונים]] המצדדים בתורת [[שלילת התארים]] יוחסה לביטוי משמעות שונה בתכלית, כאשר הוא שימש להסבר השימוש בתורה בביטויים המגשימים את האל. התייחסות נודעת למושג זה מצויה ב[[מורה נבוכים]] של ה[[משה בן מימון|הרמברמב"ם]] (א, כו, בתרגום מ'[[מיכאל שוורץ]]):

וכבר העירוהעיר שם המהדיר:

שוורץ מציין שם, כי קדמו לרמב"ם בהוראת ביטוי זה רבנו [[בחיי אבן פקודה]] ב[[חובות הלבבות]] (שער הייחוד, פרק י), וכן רבי [[יהודה הלוי]] ([[ספר הכוזרי]] ה, כז), ר' [[אברהם אבן דאוד]] (בפתיחה לספר 'האמונה הרמה'), וכן [[יהודה בן קוריש]] (בספרו 'רסאלה', עמ' 180-181).<br />

== משמעות המושג בתורתבקבלה הקבלה והחסידותובחסידות ==

על פי תורת הקבלהה[[קבלה]], הלימוד מלשון התורה אינו דרכו אלא גם הלשון לכשעצמו הינו מערכת מדויקת של דימויים מדויקת שעל ידה אנו מבינים נושאים שונים בתורה ה[[קבלה]]בקבלה ותורות שונות ב[[אלוהות]]. לדוגמה הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים<ref>[[בראשית]], ב, ז.</ref>" אשר על פי תורת הראשונים נלמד, כמשל ודוגמה לשלילת הגשמיות אשר דברה תורה בלשון בני אדם על כן השתמשה התורה בלשון נפיחה אף שאינה שייכת אצל הקב"ה שאין לו גוף. אך בתורת הקבלה והחסידות נלמד מכך, כדוגמה לעניין האנושי, של נפיחה, אשר מעין זה ברוחניות, נפח האלוקים את נשמת האדם. והלימוד הוא ממשי, כלומר, כשם שבנפיחה באדם, הנפיחה מגיעה מעומק נשמתו, ונשימתו, אך אינה מוגבלת באותיות של דיבור או צעקה, כמו כן נפיחת הקב"ה באדם הראשון, היא מעצמותו, ודרגתו העליונה, אך אינה מוגבלת בדיבור. בתורת הקבלהבקבלה מובא פסוק זה על מנת להוכיח אשר דרגת נשמת האדם היא מהאלוהות, ולמעלה מן העשרה מאמרות.

* א' נוריאל, ''''דברה תורה כלשון בני אדם' ב'מורה נבוכים'''', דת ושפה... בעריכת [[משה חלמיש]] ואסאו[[אסא כשר]], תל אבי תשמ"ב (1981) (נדפס שנית: א' נוריאל, גלוי וסמוי בפילוסופיה היהודית בימי הביניים, ירושלים תש"ס, עמ' 93-99).

* ש'[[שרה קליין-ברסלבי]], '''פירוש הרמב"ם לסיפור בריאת העולם''', ירושלים תשמ"ח², עמ' 24-27-24.