הסניגוריה הציבורית – הבדלי גרסאות

טרם הקמת הסניגוריה הציבורית, רוב רובם שלמרבית הנאשמים במשפטים פליליים לא היו מיוצגים. המעטים שהושהיו זכאים לכך יוצגו על ידי "סניגור ממונה", ולא תמיד היתה איכות הייצוג נאותה. על רקע זה, מינה שר המשפטים בשנות השמונים ועדת בדיקה בנושא הסיוע המשפטי הפלילי, שבראשה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס [[("ועדת בכור")]]. ועדה זו מתחה ביקורת קשה על תופעת היעדר הייצוג ועל כך שלא היתה קיימת באותה עת כל מסגרת מקצועית לפיקוח על איכות הסיוע המשפטי הניתן במשפטים פליליים. הועדה קראה לשינוי שיטת הסיוע המשפטי בישראל והציעה מעבר לשיטה של סניגוריה ציבורית. באותן שנים נמתחה ביקורת גם על ידיבפסיקת בית המשפט העליון על היעדרם של אמצעים הולמים למתן ייצוג לנאשמים מחוסרי אמצעים.

הסניגוריה הציבורית מייצגת את הנאשמים במרבית ההליכים הפליליים הנדונים בבתי המשפט בישראל. כך למשל, בשנת 2009 היו מיוצגים על ידי סניגור ציבורי '''שני שלישים''' מהנאשמים בבתי המשפט המחוזיים, '''מחצית''' הנאשמים בבתי משפט השלום ו-'''80%''' מהקטינים בבית המשפט לנוער. בשנה זו שולמו מקופת המדינה כשכר טרחה לסניגורים ציבוריים 136 מליון ש"ח.