הבדלים בין גרסאות בדף "הסכם השלום בין ישראל למצרים"

מ
פינוי סיני על ידי ישראל על פי הסכם השלום נעשה בשני שלבים: בשנת [[1980]] נסוגה ישראל מן הקווים בהם ניצבה בעקבות הסכם הביניים עם מצרים מ-1975 אל מעבר לקו שנמתח לאורך חצי האי, מ[[אל עריש]] שבצפונו ועד ל[[ראס מוחמד]] שליד [[שארם א-שייח']] שבדרומו. באפריל 1982 פינתה ישראל את יתרת שטח סיני, למעט אזור טאבה (שפונה מספר שנים מאוחר יותר - ראו להלן).
 
חוגי הימין הקימו את "[[התנועה לעצירת הנסיגה מסיני]]" והצליחו להביא אלפי אנשים אל היישובים שנועדו לפינוי. ב-[[1 באפריל]], לאחר שפונו [[אופירה]] ומתקני הצבא שבסיני, הוכרזה העיר ימית כ[[שטח צבאי סגור]]. ב-[[19 באפריל]] [[1982]] החל המאבק לפינוי [[ימית]] כשהחיילים באו לפנות את תושבי העיר ואלפי תומכיהם. התושבים ותומכיהם התבצרו בבתים, על גגות, ובמרתפים. אלפי חיילים וחיילות (לפינוי נשים וילדים) הגיעו. הם פינו את האנשים בעזרת כלובים, זרנוקי מים וקצף ועוד. המתנגדים הטיחו לעבר החיילים כלים שונים, כבלו עצמם בשלשלאות ברזל ואיימו לפוצץ את עצמם עם [[בלון גז|בלוני גז]]. לאחר כשבוע הושלם הפינוי ו[[דחפור]]י [[צה"ל]] החלו בהריסת הבתים. למחרת הפינוי הגיעו [[צחי הנגבי]] ועוד מספר צעירים, ועלועלו על ה[[אנדרטת אוגדת הפלדה]] והתבצרו במקום. קציני הצבא והממשל ביקשו מהם לרדת. לאחר ששוכנעו לרדת, הוציאו את [[ספר תורה|ספרי התורה]] ו[[קריעה (אבלות)|קרעו]] בבגדם. הם נשבעו שבועת אמונים לעיר ויצאו בתהלוכה עגומה מהעיר השוממה. חוץ ממקרה זה, התבצרו באחד המקלטים כעשרים סטודנטים פעילי תנועת [[כ"ך]] אשר איימו להתאבד בעזרת גלולות [[ציאניד]]. [[מאיר כהנא]], ראש תנועת כ"ך, והרב הראשי לישראל, [[שלמה גורן]], הצליחו להניא אותם ממעשה זה והם התפנו בכוחות עצמם.
 
תמונות הפינוי הקשות חוללו סערה ציבורית בישראל, אולם תמיכתן של רוב המפלגות והארגונים הפוליטיים בהסכם הביאה בסופו של דבר לקבלתו על ידי רוב הציבור הישראלי.