לוחם בלתי חוקי – הבדלי גרסאות

דיני המלחמה הוסדרו במקור בשתי [[אמנות האג]] ובשלוש [[אמנות ז'נבה]] הראשונות, שתוקנו עם חתימת [[אמנת ז'נבה הרביעית]] בשנת 1949. באותן אמנות נקבע היחס ללוחמים ולאזרחיםול[[אזרחי (לא צבאי)|אזרחים]], בעת הקרב ולאחריו: לוחמים הם מטרה לגיטימית (במגבלות מסוימות), אולם עם נפילתם בשבי הם זכאים למעמד של שבוי מלחמה. מעמד זה מבטיח להם זכויות שונות שהחשובה בהן היא חסינות מפני העמדה לדין על מעשים שעשו כלוחמים (למעט מעשים המהווים הפרה של הדין הבינלאומי). אזרח לעומת זאת אינו מטרה לגיטימית (לכל היותר ניתן להצדיק פגיעה באזרח אם מדובר בתוצאת לוואי [[מידתיות|מידתית]] של פגיעה ביעד צבאי), אולם אם הוא נוטל חלק בפעולות איבה הוא אינו זכאי למעמד של שבוי מלחמה (למעט אם דובר בהתנגדות ספונטנית בעת הגיע כוחות האויב בתנאים מסוימים). אזרח שנטל חלק בפעולות איבה יועמד לדין פלילי על מעשיו. כמו כן, אזרח שיש לגביו חשש ממשי, ניתן בתנאים מסוימים להחזיקו ב[[מעצר מינהלי]]. עם זאת, בשונה משבוי מלחמה, אזרח ישוחרר מיד לאחר שסיים לרצות את עונשו הפלילי, או לאחר שנמצא שלא עולה ממנו אישית סכנה המצדיקה מעצר מינהלי.