פסיכולוגיה הומניסטית – הבדלי גרסאות

ניתן לאתר את שורשי הגישה ההומניסטית ב[[אקזיסטנציאליזם|פילוסופיה האקזיסטנציאליסטית]] ([[סרן קירקגור|קירקגור]], [[פרידריך ניטשה|ניטשה]], [[מרטין היידגר|היידגר]], ו[[ז'אן פול סארטר|סארטר]]). כמו כן, ניתן למקמה במסגרת יחסי הכוחות בין שלוש הגישות השולטות בפסיכולוגיה: [[ביהביוריזם]], [[פסיכואנליזה]] ו[[הומניזם]]. הגישה הראשונה התפתחה ממחקריו של [[איוואן פטרוביץ' פבלוב|פבלוב]] לגבי [[רפלקס]]ים מותנים והייתה אחת מאבני היסוד של הפסיכולוגיה המודרנית, בהנהגת [[ג'ון ב'. ווטסון|ג'ון ווטסון]]. הגישה השנייה נבעה ממחקריו בתחום הפסיכואנליזה של [[זיגמונד פרויד|פרויד]] ומהתאוריות של [[אלפרד אדלר|אדלר]], [[אריק אריקסון|אריקסון]], [[קרל גוסטב יונג|יונג]], [[אריך פרום|פרום]], ואחרים. ההתמקדות בגישה זו הייתה על עומק ה[[נפש]] (פסיכה) האנושית, שחייב להיות משולב עם התודעה כדי ליצור אישיות בריאה.

בין התאורטיקנים המרכזיים בתחום, ניתן למנות את [[אריך פרום]] בההתמודדות עם "הבדילות הקיומית" באמצעות "אמנות האהבה" ו"מנוס מחופש"; [[ויקטור פראנקל]] בהתמודדות עם "הריק הקיומי" באמצעות ה[[לוגוס]] והמשמעות ("אדם מחפש משמעות"); [[אברהם מאסלו]], אשר פיתח את "[[פירמידת הצרכים]]" וכיהן בין השאר כראש האגודה לפסיכולוגיה הומניסטית (לאחר מותו החליפה אותו [[שרלוטה ביהלר]]); [[קארל רוג'רס]], אשר פיתח את "[[טיפול הממוקד במטופל כלקוח|הטיפול הממוקד בלקוח]]"; ופריץו[[פריץ פרלס|פריץ]] ולורה פרלס, אשר היו בין מפתחי תיאורית ה[[גשטאלט]], אשר מחשיבים [[התנהגות]] באופן [[הוליזם|הוליסטי]] - "השלם גדול מסכום מרכיביו". מבקרי הגשטאלט, כמו [[קרל פופר]], טענו כי אי אפשר לראות ישויות כ"שלם".