טאבה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 10:
טאבה הייתה החלק האחרון מ[[חצי האי סיני]] שהעבירה ישראל למצרים במסגרת [[הסכם השלום עם מצרים|הסכמי השלום]] בין שתי המדינות, לאחר בוררות בינלאומית שנסתיימה בשנת [[1989]].
 
המחלוקת על מיקום הגבול באזור טאבה נבעה מכך שלא הוצבה [[אבן גבול]] במקום בשנת [[1906]], בעת שסומן "קו רפיח עקבה", שהיה הגבול הבינלאומי בין [[האימפריה הבריטית]] ל[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]]. הסכם השלום בין ישראל למצרים קבע את קו [[רפיח]]-[[עקבה]] מ-1906 כ[[גבולות מדינת ישראל#גבולה של מדינת ישראל עם מצרים|קו הגבול המוסכם והמוכר בין המדינות]]. לא ברור מדוע לא הוצבה אבן גבול בטאבה, אף כי במקומות אחרים סומן הגבול בקפדנות. במפות משנת 1906 מסומן אזור טאבה כשייך למצרים במפות הבריטיות, וכשייך לאימפריה העות'מאנית במפות הטורקיות. נראה כי הצדדים לא טרחו ליישב את המחלוקת כיוון שהמקום באותה תקופה היה שומם וגודלו לא היה משמעותי. עם הקמת העיר [[אילת]], ומאוחר יותר הקמת אתרי הנופש והתיירות הישראליים והמצריים לאורך חוף מפרץ אילת, הפך מיקום הגבול למשמעותי.
 
הצעת פשרה מרכזית קבעה כי שני שליש מטאבה יועברו למצרים, אך היא נדחתה על ידי ישראל, שטענה כי כל טאבה נמצאת בצד שלה של [[קו עקבה רפיח|הגבול]] ודרשה כי ריבונותה תישמר במקום. לבסוף, מוסד הבוררות הבינלאומי קבע שטאבה כולה שייכת למצרים. ישראל נאלצה לפנות את מלון '''אביה סונסטה''' של [[אלי פפושדו|משפחת פפושדו]], (כיום [[הילטון טאבה]]) ואת כפר הנופש של [[רפי נלסון]], שנחשב לסמל הבוהמה הישראלית של שנות השבעים והשמונים. עד אותה עת הייתה טאבה כפר קטן. מאז התחלת בניית המלונות ופיתוח התיירות באזור גדלה אוכלוסייתה.