כל לא ידענא פשיעותא היא – הבדלי גרסאות

 

נאמרו בספר ביאורים ביישוב הסוגיות הנ"ל:

#ה[[רמ"א]]<ref>‫דרכי משה חו"מ סי' רצא.‬</ref> הביא מדברי ה[[תרומת הדשן (ספר)|תרומת הדשן]]<ref>‫סי' של"ג‬.</ref> הדן בשומר חינם שאינו יודע אם החפץ נגנב בפשיעה או באונס, ופסק כדברי הכלל שמתוך שלא יכול לישבע על שלא פשע, משלם. ואפילו שמסתבר לתלות שלא נגנב בפשיעה לא תולים במסתבר אלא כל שלא נשבע חייב. וכן כתב הרמ"ך הובא ב[[שיטה מקובצת]] במודה בהלוואה רק שאינו זוכר כמה לווה, שחייב לשלם הכל מאחר ופשע שלא זכר כראוי דינו כמודה במקצת החייב שבועה, ופה שאינו יכול לישבע משלם. ואם כן זהו ההסבר לסיבת חיובו בנידון דדן שכל שלא זוכר היכן שמרם ואינו יכול לישבע ששמרם כראוי, הדין אומר שכל שאינו יכול לישבע משלם. ואכן אינו דין כלל ל'פשיעה' שבכל מקום ואף לא למזיק, כאמור. אולם על ביאור זה‫ הקשה בספר [[משמרות כהונה]] ש[[רב נחמן]] - בעל המימרא של כל לא ידענא פשיעותא היא, לא סובר דין זה שכל שאינו יכול לישבע משלם‬<ref>‫כדברי התוספות במסכת שבועות דף מז, א ד"ה מתוך, (אמנם לפי פירוש ר"ת שם את"ש)‬.</ref>‫. ועוד שבדברי הרמב"ם משמע שיודע ששמרם "כראוי" ועל כך מוכן הוא לישבע, רק שאינו זוכר "היכן"‬. אולם עיין בשו"ת [[מהריט"ץ]]<ref>הישנות סימן קפד‫.‬</ref> שדייק ההיפך מדברי הרמב"ם, והוכיח עוד מדיני שומרים כפי שכבר הובא בדברי ה[[מאירי]] בשם יש מי שפירש שלא נאמר 'כל לא ידענא פשיעותא היא' אלא כשאומר לא ידעתי אם הנחתים במקום המשתמר אם לאו. שלולי כן לא ייתכן [[אבידה]] ב[[שומר חינם]] כי אם יאמר איני יודע היכן הם הרי פושע בשכחתו ואם ידע היכן הם ואינם שם עתה הרי גזלה. ולפי דבריו שכחתו אינה פשיעה כאשר יודע שהניחם במקום המשתמר, וכל הדין כל לא ידענא פשיעותא היא לא נאמר אלא שאינו זוכר אם הניחם במקום המשתמר או לא וכנ"ל. ולפי זה אכן מפורש כדברי הרמ"א.

#בשו"ת [[יונה נבון|נחפה בכסף]]<ref>‫חו"מ סימן כג.‬</ref> ביאר באופן פשוט שחמורים דיני ממונות מאיסורים, משום שקיבל את הפיקדון מתחילה על דעת שלא יבא לידי שכחה הגרומת נזק, ולכך הוא פושע בשכחה וחייב לשלם. וכך משמע מלשון ה[[מאירי]] (ב"מ שם) שכתב: '''שכל שהשליך פקדונו אחרי גוו כל כך עד ששכח אין לך פשיעה גדולה מזו, שאין לך מקום המשתמר שלא יהא צריך לנתינת לב עליו תמיד'''. וכן כתב הריטב"א <ref>החדשים, ב"מ שם הובא בשיטמ"ק.</ref>, שאפילו האומר יודע אני שהנחתים במקום המשתמר אלא שאינו זוכר מקומם, נחשב פשיעה, כי היה לו להניחו במקום שיוכל ליתנו לו כשיתבענו ממנו. וכ"כ בשו"ת [[יעקב רישר|שבות יעקב]]<ref>ח‫"‬ב סימן קמח‫.‬</ref>. ובספר אמרי שפר הסיק מכך שאם שכחתו לא הייתה נוגעת בטיב השמירה, לדוגמא שומר ששכח למכור את ה[[חמץ]] בערב הפסח, פטור. משום ששמר כראוי רק שכחה מלמכור גרמה לדבר לאבד את ערכו, אך לא היה זה פשיעה בטיב השמירה, כאמור.