תקופת השיקום – הבדלי גרסאות

לינקולן טען כי מבחינה רשמית, מדינות הדרום לא פרשו אף פעם מהברית, שכן הפרישה לא היתה חוקית, ולכן הרשויות המוסמכות שלהן הם הממשלים המדינתיים – והנשיא, בתוקף תפקידו כמפקד הצבאי העליון. הוא לא הכיר בקונפדרציה או ברשויותיה, ובכל משא ומתן שהתקיים מטעמו עם הדרום, היה התנאי היחיד שלו להפסקת המלחמה – שיבת מדינות הדרום לברית, ונציגיהן לקונגרס. גישה זו נקט לינקולן נוכח האיום של הרפובליקנים הרדיקלים לנקום בדרום הכבוש ולהשית עליו מדיניות נוקשה.

 

 

נכונותו של לינקולן לא להיצמד לדגם נוקשה של שיקום סייעה להשבה מהירה של מדינות הדרום לברית. הוא דרש שבית המחוקקים של כל מדינה שפרשה יאמץ חוקת חירות שתזכה לתמיכתם של 10% בלבד מבעלי זכות ההצבעה באותה מדינה ב-1860 – גם אם כולם הצביעו בעד פרישה. הוא נמנע ממשפטים צבאיים לחיילים ולקצינים זוטרים של הדרום, למרות שמעמדת הכוח שהחזיק בה, ועל פי הגדרת המלחמה כ"מרד", היה מוסמך לעשות זאת. תכניתו זו נחשבה כמתונה מדי על-ידי הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס, ואימוצה יצר סכנת קרע בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הסנטורים וייד ודייוויס הציעו תכנית שיקום נוקשה (The Wade-Davis Bill): קביעת שיעור המצביעים הדרוש לשם השבת מדינה לברית, ל-50% ממצביעי 1860, ועד אז - שלטון צבאי. לינקולן עיכב את הגשתה של הצעתם לקונגרס, על-ידי יצירת קואליציה של דמוקרטים ורפובליקנים מתונים שתתמוך בתכנית השיקום המתונה-יחסית שלו. משהוגש חוק וייד-דייוויס נמנע לינקולן מלחתום עליו. החוק הוגש בתוך עשרת הימים האחרונים של מושב הקונגרס, בסתיו 1864, וכך היה בהימנעותו של לינקולן משום "וטו של כיס" (Pocket Veto): החוקה הסמיכה אותו להחזיק את הצעת החוק עשרה ימים, וכך נמנע מהקונגרס להעביר את החוק.