==תולדות הסיפור ומקומו ביצירתו של עגנון==
נוסח ראשון של הסיפור, בן עמוד אחד בלבד, פורסם בשנת [[1944]], ובגרסתו המורחבת, שבה 31 עמודים, הוא נכלל בכרך האחרון של סיפורי עגנון שיצא לאור בחייו, "[[האש והעצים]]", שיצא לאור בשנת [[1962]]. הסיפור חותם גם את הכרך "[[עיר ומלואה]]", שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון, ומספר את סיפורה של בוצ'אץ'.
על מיקומו זה של הסיפור בסוף הכרך "עיר ומלואה" העירה [[ניצה בן-דב]]: "הבחירה העריכתית לחתום בסיפור זה קובץ, העוסק בעיר המולדת בוצ'אץ', מרמזת שזה סופו הנורא וזו חתימתו האחרונה של אותו עולם ומלואו תוסס וחיוני שעגנון תיעדו באהבה, במסירות ובביקורתיות בכרך זה וביצירות אחרות."{{הערה|שם=בן-דב|[[ניצה בן-דב]], '''חיים כתובים – על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות''', [[הוצאת שוקן]], 2011, פרק ראשון: חמלת ה' במבט אירוני – חוויית השואה ב"הסימן" של עגנון, עמ' 52-31.}} [[אלן מינץ]], הרואה בסיפור זה סיפור חניכה, שבו הוטלה על עגנון החובה לספר את סיפורה של עירו, הציג עמדה שונה: "התגלותו של אבן גבירול והפיוט שחיבר הם יסודות מפתח המדגישים את תפקידו של הסיפור בהתהוות תהליך ההנצחה, ואינם סוף פסוק. אילו התבקשתי לארגן מחדש את סדר הסיפורים בעיר ומלואה, הייתי מעמיד אפוא את "הסימן" בראש הקובץ".{{הערה|אלן מינץ, "בין שואה ומולדת: 'הסימן' לש"י עגנון כסיפור הקדשה", בתוך: [[אניטה שפירא]], [[יהודה ריינהרץ]] ויעקב הריס (עורכים), '''עידן הציונות''', [[מרכז זלמן שזר]], 2000, עמ' 335-317.}}
==פרשנות==
|