ההעפלה – הבדלי גרסאות

[[הברחה|הברחת]] עולים מלבנון וסוריה החלה עוד בשנות העשרים, אולם ההעפלה הממוסדת מארצות המזרח החלה בשנת [[1942]], כששליחי "המוסד לעלייה ב'", בהם [[שאול אביגור]] ו[[מוניה מרדור]] ושליחי "[[החלוץ]]", החלו לפעול ב[[עיראק]]. הם החלו להכשיר צעירים לעלייה ולחיים בארץ ישראל, כולל לימוד השפה העברית. מסלול העלייה ביבשה עבר לרוב מעיראק דרך המדבר ל[[סוריה]] ולעבר הירדן ומשם במעבר חשאי דרך [[גבול הצפון]] לארץ ישראל. גם ב[[איראן]] התנהלה פעילות לארגון עלייה. יישובי הצפון נתנו לעולים מחסה וצעירים רבים מהיישובים אף סייעו להברחתם את הגבול. מארגני ההעפלה נאלצו פעמים רבות לנוע בסביבה עוינת עם מבריחים ערבים, שלא היו תמיד מהימנים ולפעמים היו גוזלים את רכוש העולים או מסגירים אותם. לאחר מכן למדו השליחים את נתיבי הבריחה והחלו להעביר מעפילים בעצמם, כשהם נעזרים בתשלום שוחד לשומרי הגבול. מארגני ההעפלה הסתייעו רבות ב[[התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה|חיילים הארצישראליים]] בצבא הבריטי ששהו בירדן וב[[ביירות]], ובנהגי "אגד" שנסעו לעיראק לצורכי הצבא הבריטי, אשר הבריחו במכוניותיהם עולים רבים ואף נשק.

 

 

מ-1943 החלה עלייה מצומצמת מצפון אפריקה, שגם שם החלו לפעול שליחי "ההגנה". במאי 1947 יצאה מ[[אלג'יר]] הספינה הראשונה מאזור זה - "[[יהודה הלוי (ספינת מעפילים)|יהודה הלוי]]", כשעל סיפונה 399 מעפילים, רובם מקהילת [[יהדות מרוקו|יהודי מרוקו]]. לאחר הפלגה קשה ואיטית, נתפסה הספינה על ידי הבריטים כ-30 מייל מחופי הארץ, והמעפילים גורשו לקפריסין. אחריה באו מצפון אפריקה שתי ספינות מעפילים נוספות.