|
|
|
==השאל החכר למדינות מרכז אמריקה==
לאור החשש מכך ש[[ארצות הברית]] תגרר ל[[מלחמת העולם השנייה]], הייתה ארצות הברית מעוניינת לחזק את שכנותיה ב[[מרכז אמריקה]]. בגללבעקבות כך שב[[מחלקת ההגנה של ארצות הברית]] הייתה הערכה נמוכה מאוד של צבאות מדינות מרכז אמריקה, לא ראו טעם לחזק את צבאותיהן מבחינת יכולתן לסייע בהגנה כנגד [[גרמניה]], אולם מתוך רצון לשמור על היציבות הפנימית באותן מדינות, הוחלט לשתף אותן בתוכנית השאל-החכר. באוקטובר 1941 הייתה [[ניקרגואה]] המדינה הראשונה במרכז אמריקה לחתום עם ארצות הברית על חוזה השאל החכר. בתחילת 1942 נחתמו הסכמים עם [[קוסטה ריקה]], [[אל-סלבדור]] ו[[הונדורס]] ובנובמבר 1942 נחתם הסכם עם [[גואטמאלה]], הסכם שהיה בהיקף הגדול ביותר משאר מדינות מרכז אמריקה. ההיקף הכולל של ההסכמים עם חמש מדינות מרכז אמריקה היה 9.75 מיליון דולר, אך בפועל הועבר ציוד בערך של 5.4 מיליון דולר בלבד, מתוך זה 4.1 מיליון דולר עד סוף המלחמה והיתרה לאחר המלחמה. תקציב הביטחון הכולל של מדינות אלו נע בשנת 1941 בין 0.5-2 מיליון דולר, כך שהציוד שסופק היה בעל ערך רב למדינות מרכז אמריקה <ref>[http://books.google.com/books?id=y00MUWBxCrEC&pg=PA119 Robert H. Holden, '''Armies without nations''', Oxford University Press, 2004, pages 119-121]</ref>. רב הציוד שסופק למדינות מרכז אמריקה יועד להגנה מפני [[הצוללות הגרמניות במלחמות העולם הראשונה והשנייה|האיום של הצוללות הגרמניות]] על [[תעלת פנמה]] ונתיבי השיט בקריביים. כאשר האיום הגרמני פחת בסוף שנת 1942 גם היקף העברת הציוד למדינות מרכז אמריקה פחת <ref>[http://books.google.com/books?id=YA6-HTSJv5MC&pg=PA38 Thomas M. Leonard, John F. Bratzel, '''Latin America during World War II ''', page 38]</ref>.
במהלך השנים עלו טענות כנגד ארצות הברית על כך שהעברת אמצעי לחימה למדינות מרכז אמריקה במסגרת תוכנית השאל-החכר סייעה לקיומן של [[דיקטטורה|דיקטטורות]] ארוכות שנים ומאבקים רוויי דם בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה.
|
