הסכמה מדעת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 18:
חוק זכויות החולה אף מפרט את האופן שבו יכולה להינתן הסכמתו של המטופל לטיפול. בהתאם לחוק, הסכמה מדעת יכולה להינתן בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. רק במקרים ספורים, המנויים בחוק, קיימת חובה לקבל את הסכמתו של המטופל בכתב זאת לצורך [[כירורגיה|ניתוחים]], [[צנתר|צנתור]] כלי דם, [[דיאליזה]], הקרנות, [[כימותרפיה]] וטיפולי [[הפריה חוץ-גופית]].
 
חובה חוקית זו של קבלת הסכמה מדעת מן המטופל לצורך מתן טיפול רפואי חלה, בדרך כלל, אך ורק על מטופלים שהם בגירים וכשירים. זאת אומרת, מטופלים המבוגרים מגיל 18 המסוגלים לדאוג לענייניהם. לכן, במקרה של מטופל צעיר מגיל 18, או מטופל שהוא חסוי, למשל בשל פיגור שכלי או פגיעה קוגניטיבית אחרת, אין חובה לקבל הסכמה מדעת מן המטופל עצמו, אלא ממי שאחראי לאותו מטופל, הורה או אפוטרופוס. החוק בישראל מכיר בחריגים מעטים בלבד בהןבהם מוקנית הזכות להסכים לקבלת טיפול רפואי למי שהוא [[קטין]], הבולטים בהם: [[הפלה מלאכותית|הפסקת הריון]], בדיקה לגילוי נגיף [[איידס]] ובדיקה גנטית (שם נתונה ל[[קטין]] זכות הסירוב).
החוק קובע כי במידה שהמטפל מבקש שלא למסור למטופל מידע, הדרוש לצורך הסכמה מדעת, עליו לפנות ל[[ועדת אתיקה]] לבחינת המקרה. כך גם אם לדעת מטפל מטופל נמצא בסכנה חמורה לחייו, או לאיבר בגופו, ומסרב לטיפול רפואי העשוי להועיל לו, אין המטפל יכול לטפל במטופל ללא הסכמתו, אלא באישור ועדת אתיקה.