מיגו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
"מה לי לשקר" זו גמרא ולא סברא של דיין בביה"ד לממונות
שורה 16:
אחת מההוכחות של רבי [[אלחנן ווסרמן]] שדין מיגו שלפיו נאמן אדם שיכול היה לזכות בדין בטענה אחת - גם בטענה אחרת שמצד עצמה אין לו כח משפטי זה, הוא לאו דווקא מכוח ראיה כי אדם שיכול היה לטעון טענה אחרת ולא טען הוא אדם אמיתי, אלא מדובר בכוח משפטי הוא מההלכה [[טוענין ליורש]], ולפיו כאשר תובע אדם מיתומים כספי פיקדון, טוענים עבורםשכבר פרע האבא את הפקדון, מכיוון שיכול היה האבא לטעון כך במיגו של טענת "נאנסו המעות" (נאבדו באונס גמור). כאשר מדובר ביתומים, לא קיימת ראיה בדין המיגו בכך שאינם טוענים את טענת ה"מזוייף", שהרי אין הם יודעים על אותו שטר שלא נכתב על ידם - אם אכן מדובר בשטר אמיתי או לא, וקיים רק הכוח המשפטי שהיה קיים לאב, ולמרות זאת, על פי דין "טענינן ליורש" טוענים גם ליורש{{הערה|קובץ שיעורים חלק ב' סימן ג' אות ד' - ה}}.
 
*דעה שלישית המאחדת את שתי הדרכים הקודמות בביאורו של כלל המיגו היא דעתו של הרב [[חיים שמואלביץ]], לפיה יש להבדיל לוגית בין הטענה עצמה לבין הסיבות לאמינותה. לביאור זה, הטענה היא הדבר אותו מצפה הטוען לקבל\להשיג באמצעות טענתו, בעוד שהפרטים המציאותיים אותם הוא טוען לאמינותו אינם הטענה עצמה אלא הסיבות לקבלתה או אי קבלתה. משכך, בהינתן מצב בו הטענה תתקבל מסיבה כלשהי, הרי שלטענה זו ישנו תוקף ואמינות גם אם נקט הנותן סיבה אחרת. כך למשל במקרה (ראה להלן) של "פרוע מיגו דמזויף" הרי הטענה עצמה אינה 'שטר פרוע' או 'שטר מזויף' אלא 'איני חייב', משכך, כיון שאם יטען החייב לפטור מסיבה של 'שטר מזויף', תתקבל טענתו גם במקרה של 'שטר פרוע'.{{הערה|שערי חיים, גיטין סימן ז}}
 
* הגדרה נוספת המחדדת את מהות המיגו, כטענה קבילה מבחינה משפטית, הגדיר לאחרונה הרב אברהם שיראזי, בעל ה"מהלכי משפט". לפי דבריו, הבסיס ליצירת המיגו תלוי ב"אומד הדעת" - "אומדנא", לפיו, כאשר בעל הדין טוען טענה גרועה בעוד יכול היה הוא לטעון טענה טובה יותר, או לשתוק, אומד הדעת מורה שאכן בעל הדין טוען טענת אמת. האומדנא הנצרכת לפי דבריו, אינה אומדנא מוכחת, כי אם אומד דעת כלשהו.
 
==דוגמאות למיגו==