דיסטורשן (מוזיקה) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה: ראו דף שיחה |
הרחבה: היסטוריה |
||
שורה 3:
אפקט הדיסטורשן נוצר ב[[מגבר|מגברי]] [[גיטרה]] שהיו בנויים באמצעות [[שפופרת_ריק|שפופרות]], כאשר הועמסו השפופרות יתר על המידה, נגרם עיוות בצליל היוצא מן המגבר.
שימוש בגיטרות חשמליות עם דיסטורשן הופיע בתחילת [[שנות ה-50 של המאה ה-20]], בעיקר בקרב נגני [[רוק אנד רול]] [[ארצות הברית|אמריקניים]]. בהקלטה של [[אייק טרנר]] מ-[[1951]] מופיע אפקט דיסטורשן שנבע ממגבר שנפגע בהובלה. דוגמה אחרת הייתה בשיר Maybelline של [[צ'אק ברי]] מ-[[1955]] שבה עומס יתר על המגבר סיפק את האפקט. ב-[[1962]] פנתה להקת The Ventures למוזיקאי חובב [[אלקטרוניקה]] בשם אורוויל רודס, בבקשה שיסייע בשחזור צליל הפאז בשיר [[קאנטרי]] של מרטי רובינס שהוקלט שנה לפני כן. רודס יצר עבורם קופסה ייעודית שנקראה פאז-בוקס ותקליטם שיצא באותה שנה כלל שימוש בקופסה.
דיסטורשן זכה להכרה נרחבת מאוד ב-[[1964]] כשהשיר "You Really Got Me" של להקת [[הקינקס]] הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי. הם עשו שימוש בדיסטורשן שנבע מקיצוץ חלק במגבר, שיצר עומס יתר מכוון. [[ג'ימי הנדריקס]] היה אחד מהמוזיקאים הראשונים שעשו שימוש נרחב באפקט זה, החל מאמצע [[שנות ה-60 של המאה ה-20]]. השיר {{D}}[[(I Can't Get No) Satisfaction]] של ה[[רולינג סטונס]] מ-[[1965]] היה הלהיט הראשון שעשה שימוש בפאז-בוקס וגרם לביקוש ער למוצר, שעלה על ההיצע באותה שנה. מאז הפך הדיסטורשן לנפוץ במוזיקת ה[[רוק (מוזיקה)|רוק]], ה[[בלוז]] ובסגנונות מוזיקה אחרים, אך התבלט במיוחד בסגנון ה[[הבי מטאל]].
כיום אפקט הדיסטורשן מובנה במגברי גיטרות רבים או קיים כפדאל אפקטים לגיטרות. כיום גם בסיסטים משתמשים בדיסטורשן, את השימוש בדיסטורשן ל[[גיטרה בס]] ביססו [[קליף בארטון]] מ[[מטאליקה]] ו[[למי קלימיסטר]] מ[[מוטורהד]], אף שהוא הופיע בהקלטה של Marty Robbins מ-[[1961]], וב-[[Think for Yourself]] של [[הביטלס]] מהאלבום [[Rubber Soul]] ב-[[1965]].▼
כיום אפקט הדיסטורשן מובנה במגברי גיטרות רבים או קיים כפדאל אפקטים לגיטרות.
▲
{{מדיה|שם=distortion.ogg|תיאור=הדגמה של אפקט דיסטורשן}}
{{קצרמר|מוזיקה}}
[[קטגוריה:גיטרה]]
[[קטגוריה:מוזיקה אלקטרונית]]
| |||