ועידת כלקדון – הבדלי גרסאות

 

==מהלך הוועידה והחלטותיה==

 

 

 

מתוך ההגדרה של הוועידה:

{{ש}}כפי שלפני כן לימדו אותנו הנביאים אודותיו, והאדון ישו כריסטוס עצמו, וכפי שנמסר לנו בסימן האמונה של האבות."}}

 

 

הוועידה ניסחה את הקנון הרביעי המתייחס לנושא הנזורה, בו הוגדרו הנזירים כאנשים חילוניים וחסודים (כלומר לא כמרים) ועליהם להיעזר בשירותי נושאי המשרות הכנסייתיות. הקאנון הרביעי התייחס גם למערכת היחסים בין ה[[בישוף]] לבין הנזירים החיים בתחומי ה[[דיוקסיה]] שלו וקבע את סמכותם של הבישופים על הנזירים, קבע כי על הבישוף להעניק לנזירים כסף לקיומם ובתמורה הנזירים כפופים מבחינה דתית לבישוף. בנוסף, הנזירים צריכים לחיות במקום מוגדר ויציאה ממקום זה דורשת אישור הבישוף. נקבע גם כי לבישופים הזכות להתיר או לאסור הקמתם של מנזרים חדשים. {{ציטוט|תוכן="אלה המצטרפים לחיי מנזר באמת ובתמים, ייחשבו כראויים להוקרה מתאימה. אך מפני שרבים משתמשים בתירוץ של מעמד נזירי וגורמים לתוהו-ובוהו גם בכנסיות וגם בחיים האזרחיים, נודדים בערים בהעזה וללא סיבה מוצדקת וכביכול שואפים אפילו להקים לעצמם מנזרים; מוחלט בזה, שלא יכולים לבנות או להקים מנזר או בית תפילה, בשום פנים ואופן, שלא על דעת בישוף העיר, אולם הנזירים, אשר נמצאים באיזור כלשהו או עיר, חייבים להיות כפופים לבישוף, לשמור על השקט, להיות שרויים בצום ותפילה במקומות שנועדו לכך, להימנע מלהתערב ולפסוק בעניינים הכנסייתיים או החילוניים ולא לעזוב המנזרים שלהם, אלא ברשות בישוף העיר. אין לקבל שום עבד למנזר, כדי שיהיה נזיר, שלא לפי רצון אדוננו. אנו קובעים שמי שיעבור על תקנה זו שלנו, מוגדר כשרוי בחרם, כדי ששם האלוהים לא יחולל. עניינו של בישוף העיר הוא לדאוג למנזרים בצורה מתאימה.|מקור=J.D. Mansi,''' Sacrorum conciliorum''' nova et amplissima collectio t 7 c 359 Canon 4}}