ה"א הידיעה – הבדלי גרסאות

==מהות==

הוספת ה[[מורפמה]] התחילית הַ־ לפני שם עצם היא הדרך העיקרית לציין ששם העצם הוא מיודע, כלומר, שבהקשר שבו מדברים הוא מובחן מעצמים אחרים הדומים לו. למשל, במשפט "השולחן שלפנינו איננו סתם שולחן" מיודעת המילה הראשונה "השולחן" בה"א הידיעה, ומבחינה את השולחן שבו מדובר משאר השולחנות (הצורה "סתם שולחן" מציגה שימוש בתווית אי-יידוע, או תווית סיתום, שהיא היפוכה של תווית היידוע). דרכים נוספות ליידוע בעברית הן שימוש בשם עצם פרטי ("משה איננו ככל הילדים"), שימוש בכינוי קניין ("ביתי הוא היפה שבבתים") או שימוש בכינוי רומז ("ילד זה"). חלק מן הדרכים הללו מוציאות זו את זו, במובן זה שאי אפשר להשתמש בשתיים מהן בו-זמנית, למשל אי אפשר לצרף ה"א הידיעה לשם עם כינוי קניין ("הביתי") או לשם עצם פרטי ("המשה", למעט חלק משמות המקומות: "הירקון", "האוורסט").

 

משערים שהשימוש בתווית יידוע הוא חדש יחסית בתולדות [[שפות שמיות|השפות השמיות]]. הראיה העיקרית לכך היא שתווית היידוע שונה משפה לשפה: למשל, בעברית מושג היידוע באמצעות התחילית הַ־, ב[[ערבית]] באמצעות התחילית ال־, ב[[ארמית]] באמצעות הסופית ־ָא, ואילו ב[[אכדית]] לא קיים כלל יידוע. לפיכך סבורים שב[[פרוטושמית]] לא היה קיים כלל יידוע. בתוך תולדות [[עברית מקראית|העברית המקראית]] עצמה מתברר שבלשון השירה המקראית, המשמרת סימנים רבים של קדמות, מועט מאוד השימוש בה"א היידוע לעומת לשון הפרוזה הרגילה (למשל, ב[[שירת הים]] "אמר אויב... אחלק שלל" - ולא "אמר האויב... אחלק את השלל"), ועל פי זה משייכים החוקרים את הופעתה של ה"א הידיעה בעברית ל[[תקופת בית ראשון]].