פסימיות – הבדלי גרסאות

ה[[פילוסופיה]] של [[ארתור שופנהאואר]] ידועה כפסימיסטית במיוחד. מקור הפסימיזם של שופנהאואר הוא בהעלאתו על נס את הרצון, על חשבון התבונה, כמוטיבציה העיקרית לפעילות אנושית. שופנהאואר התייחס למניעים כמו [[רעב]], [[מיניות]], הצורך לטפל בילדים והצורך במקלט וביטחון אישי, כמקור האמיתי למוטיבציה אנושית. לטענתו, ההגיון [[רציונליזם|והרציונילות]] הם רק "תחפושות שהרעב הערום שלנו לובש כאשר הוא מופיע בציבור". הוא רואה את ה[[אינטלקט]] כחלש וחסר משמעות לעומת הרצון הדומיננטי, ובמקום אחד ממשיל אותו לפיסח שיכול לראות אך נאלץ לרכב על כתפיו של הרצון, שנמשל לענק עיוור וטיפש.

שופנהאואר ראה את מעגל החיים וההתרבות האנשויתהאנושית, כלא שונה באופן מהותי מזה של בעלי חיים אחרים. מדובר במחזור חסר משמעות הממשיך ללא מטרה עד שהמאשבים ייגמרו והשרשרת תיפסק בצורת הכחדה. ה[[פרוגנוזה]] כי נגזר עלינו להמשיך להתרבות עד אין קץ, או להכחד בחוסר כל, היא מקור נוסף לפסימיות העמוקה של שופנהאואר.

שופנהאואר אינו רק מביע את זווית הראייה האישית שלו כפסימית, אלא אף מנסה להוכיח זאת באופן לוגי. כתגובה להוכחתו של [[לייבניץ]] כי העולם שלנו הוא הטוב ביותר מבין העולמות האפשריים<ref>מתוך שלמותו העליונה של האל מתחייב שבבראו את העולם בחר בתוכנית הטובה ביותר (האופטימאלית) שאפשר…השטח, המקום והזמן ערוכים באופן הטוב ביותר..היצורים יש בהם המידה הגדולה ביותר של יכולת, ידיעה, אושר וטוב שהעולם היה יכול להכיל….העולם כמו שהוא בפועל הוא השלם ביותר שבאפשר -- עקרוני הטבע והחסד המיוסדים בשכל, גוטפריד לייבניץ, 1714 תרגום: יוסף אור</ref>, שופנהאואר רוצה לטעון כי העולם שלנו הוא הגרוע ביותר. תוקף ההוכחה מבוסס על התובנה שהעולם בכלל וכל אינידיבדואל בפרט, נמצא במאבק הישרדות קיומי. שינוי במשהו מהתנאים העדינים של עולמנו היה מונע ממנו להתקיים. כלומר, עולם קצת יותר גרוע לא היה בר קיום, ממילא, העולם שלנו הוא הגרוע ביותר שעדיין אפשרי.

[[ניטשה]] האמין כי [[יוון העתיקה|היוונים הקדמונים]] ([[500 לפנה"ס]]) המציאו את סגנון ה[[טרגדיה]] כתוצאה מהפסימיות שלהם. ניטשה ראה את המודל היווני כאפשרות לתגובה הפוכה לפסימיות מזו של שופנהאואר באופן המאפשר התעלות ויצירה, במקום שקיעה בדכדוך וחסור מעש.