|
היא היתה חברת ה[[פ.פ.או]] ("ארגון הפרטיזנים המאוחד"- המחתרת בגטו וילנה) ופרטיזנית ביערות רודניקי. בראשית שנת [[1942]] פוצצה רכבת גרמנית. על כך העידה קובנר:
{{ציטוטוןציטוט|תוכן=הפעולה המרכזית היתה פיצוץ רכבת. זאת היתה הפעולה הראשונה מסוגה בכל האזור שלנו. זה היה בראשית [[1942]], כשהתנועה הפרטיזנית עדיין לא היתה מפותחת. אני רואה את חשיבות הפעולה, בייחוד בתעוזה שבה; שיהודים בגטו העזו לחשוב שהם יכולים לבצע פעולה פרטיזנית מתוך הגטו. הפעולה היתה מאד מסוכנת, כי אילו נתפסנו, יכולנו לסכן את הגטו כולו. העוז היה באחריות שלקחנו על עצמנו. את הפצצה הרכיב אבא. מיכאל, אחיו של אבא, השיג חוברת ישנה ממלחמת פינלנד, ובה הוראות להרכבת הפצצה. את חומר הנפץ הביאו חברי פ.פ.או. שעבדו במחסני התחמושת של הגרמנים. הם הגניבו את חומר הנפץ לגטו. הבעיה העיקרית בפעולה הזאת היתה לחפש מקום שעוברת בו רכבת ולא עובדים שם יהודים – כדי שלא יחשדו ביהודים שהם ביצעו את הפעולה. לקח לי כחודשיים עד שמצאתי את המקום המתאים.}}
כאשר המחתרת יצאה ליער, קובנר התמנתה למפקדת פלוגת הסיור. לאחר אחת מפעולות החבלה בעיר וילנה, החליטה להוביל ליער קבוצה של יהודים. בכך בחרה באופן מודע להפר את הפקודה של מטה הפרטיזנים, שאסר על הבאת יהודים ליער. מתוך עדותה על העברת יהודים ליער:
{{ציטוטוןציטוט|תוכן=עוד קודם לכן דיברתי עם אבא [קובנר], שאם תהייה הזדמנות, אולי אעביר יהודים ליער. זה היה ממש מסוכן. זה היה מבצע, לקחת 60 איש ולהוליך אותם ליער; וזה היה בתקופה שהמפקדה הראשית, שהיתה בפיקודו של ליטאי, שאמנם היה יהודי אך התחזה לליטאי, קבעה: "מספיק, יותר לא מביאים יהודים ליער! "אז אני אמרתי: "מילא, יהיה מה שיהיה. מה הם כבר יעשו לי? העיקר שהיהודים יינצלו". עשיתי את עצמי כאילו לא קיבלתי את הפקודה והבאתי את הקבוצה ליער...}}
קובנר נחשבה לפרטיזנית נועזת במיוחד, בעלת תושייה ואומץ לב והם עמדו לה בשעותיה הקשות כאשר ניצבה מול סכנות חיים. ביולי [[1944]] הצטרפה ל{{ה|צבא האדום}} ששחרר את וילנה.
|
