ויקיפדיה:ויקיפדיה צעד אחר צעד/7 – הבדלי גרסאות

אין תקציר עריכה
<big>'''טיפול מוגבל בזמן בשיטת ג'יימס מאן'''</big>
 
טיפול מוגבל בזמן בשיטת [[ג'יימס מאן]] הוא סוג של טיפול פסיכותרפי קצר מועד של 12 מפגשים ממוקדים בנושא מרכזי אחד. המטרה של הטיפול היא לפתור כאב עכשווי או כרוני ולשפר דימוי עצמי של האדם. גישה זו פותחה על ידי פרופ' ג'יימס מאן מאוניברסיטת בוסטון בשנות ה-70 של המאה כ-20. הגישה של מאן משלבת עקרונות [[פסיכודינמיים]] עם גישה [[אקזיסטנציאליסטית]]. פסיכותרפיה דינאמית יוצרת מרחב שבו העבר יכול להיות נוכח כאן ועכשיו, מרחב שבו קונפליקטים רגשיים מן העבר נחווים מחדש, מובנים ומפורשים, ושבו מוצאים פתרונות חדשים לבעיות ישנות. המרחב נוצר על ידי גבולות וכלי מרכזי בטיפול הוא [['העברה']].
 
 
מאן מסתמך בטיפול על הבנה וידע שהוא מביא מן המושגים הפסיכואנליטיים הבסיסיים:
 
'''ההשערה המבנית ([[הסטרוקטורלית]])''' - מרכיבי האישיות לפי פרויד הם האיד (הסתמי) , האגו (האני), והסופר אגו (אני עליון). האיד נשלט על ידי עקרון העונג. האגו פועל לפי עיקרון המציאות ואילו הסופר אגו הוא כוח המצפון שמייצג את נורמות החברה. קונפליקט בין מבני האישות הללו מייצר חרדה מסוגים שונים.
 
'''תאוריית הנרקיסיזםה[[נרקיסיזם]] [[והתפתחות ההערכה העצמית]]''' –נרקיסיזם הוא הפרעת אישיות שהלוקה בה מבטא חוסר אמפטיה לזולת, עיסוק יתר בצרכיו, ברצונתיו ובחיצוניותו , הערכה עצמית מוגזמת, זלזול בזולת, ןיחסים לקויים עם אחרים. התינוק מטבעו ממוקד בצרכיו ואיננו ער לרגשות הזולת ולצרכיו. כאשר התינוק גדל ומתפתח וזוכה לחוויה של הורות טובה דייה, הוא מצליח לפתח אמפטיה כלפי צרכי הזולת, ממתן את המיקוד שלו בעצמו , ונוצרת הערכה עצמית תקינה, ולהפך – הורות לקוייה עלולה ליצור אישיות פתולוגית.
[['''תאוריית יחסי אובייקט''']] – תאוריה פסיכודינמית הגורסת שהתפתחות האדם מינקות תלויה בקשר שלו עם הגורמים המטפלים בו – באובייקט שנמצא סביב הילד – אם או אב. יחסי הגומלין הראשוניים עם הגורמים שמטפלים בתינוק ובילד, מעצבים את הציפיות שלו מאחרים. הם יוצרים תבניות של יחסים שמשפיעות על האופן בו אדם יצור מערכות יחסים בהמשך חייו.
 
[[הפרספקטיבה ההתפתחותית|'''הפרספקטיבה ההתפתחותית''']] - לפי הגישה ההתפתחותית כל אדם עובר במהלך התפתחותו חמישה שלבים התפתחותיים שבכל אחד מהם יש צרכים אחרים. כשצרכים התפתחותיים מקבלים מענה הולם מתפתחת אישיות בוגרת ומאוזנת , אך אם הצרכים לא מסופקים באופן הולם, עלולות להיווצר פתולוגיות שונות. בטיפול פסיכולוגי ניתן לשחזר חוויות מקודמות שיצרו קונפליקטים ולעשות תיקון לחוויות אלו ובדרך זו לעזור לאדם להגיע לתפקוד מיטבי.ולהערכה עצמית יציבה ובריאה.
בעיות פסיכולוגיות מקבלות ביטוי שונה בתרבויות שונות, אך הבעיות עצמן בעלות אופי אוניברסלי.
 
'''כוח החיים המרכזי הוא אינטימיות ונפרדות'''. הפרדות ואובדן הם התנסויות חוזרות ונישנות מילדות ועד המוות. הבעיות הלא מודעות העולות מתוך ההפרדות והאובדן הן גלובליות יותר ונגישות יותר מן הבעיות[[בעיות האדיפליות]].
הטיפול עוסק במצוקה האנושית המשמעותית ביותר – הרצון להיות קרוב לזולת ולהנות מאינטימיות והצורך לקבל פרידה ואובדן כחלק מן החיים האנושיים, תוך השלמה וללא נזק מיותר לרגשות של האדם כלפי עצמו.
הקצאת מסגרת זמן מוגבלת לטיפול ועיסוק בנושא הפרידה בטיפול, מביא לידי הפחתה ברגרסיהב[[רגרסיה]].
 
''''הסוגיה המרכזית'''' – התלונה המרכזית שמביאה את המטופל לבקש עזרה היא אמצעי הגנה שתפקידו לשמור מחוץ לתחום כאב מסויים הקיים ומורגש כל הזמן. 'הסוגיה המרכזית' היא הצהרה שהמטופל מצהיר כלפי עצמו על הרגשתו כלפי עצמו בהווה ובעבר. זוהי תמיד תפיסה שלילית, סמוכה למודע ויכולה להופיע במודע ולחלוף במהירות רק כדי להדחות ולהתפזר על יד הפעלה מיידית של אמצעי ההתמודדות וההסתגלות הרגילים של אותו אדם.
המטפל צריך לתפוס, להבין, לזהות את הרגשת המטופל כלפי עצמו, למרות חוסר היכולת של המטופל לבטא זאת.
 
הכלי הטיפולי העיקרי הוא [[אמפטיה|האמפטיה]] – היכולת לחדור לרגשות הזולת ועדיין להשאר מרוחק מספיק כדי להיות יישות טיפולית יעילה. המטפל שעובד במתודה זו חייב להיות מטפל מנוסה, ולהיות אדם שעבר בעצמו תהליך של [[פסיכואנליזה]] ממושכת או פסיכותרפיה ממושכת, וכן רצוי שיהיה לו נסיון קודם בטיפול פסיכותרפי ממושך כמטפל.
 
'הסוגיה המרכזית' מנוסחת תמיד עם היגד תמיכתי (התייחסות לכוחות של הפרט) ומורכבת משלושה מרכיבים עיקריים: 1. מרכיב הזמן (כעת ולאורך כל חייך) 2. מרכיב היחס לעצמי (האדם חש בלתי מוערך) 3. מרכיב הרגש (הרגש המתעורר תמיד ). דוגמא לסוגיה מרכזית: היגד תומך - אתה אדם חרוץ ונמרץ, אך כעת ולאורך כל חייך (מרכיב הזמן), אתה חש שאינך מקבל הכרה על מאמציך (מרכיב היחס לעצמי), ולכן אתה מרגיש ותמיד הרגשת עצוב (הרגש המתעורר בכל פעם מחדש). 'הסוגיה המרכזית' היא לא פרוש אלא היא הבהרה של דבר שהמטופל ידע תמיד, אך לא הצליח להגדיר. המטפל מגדיר את הסוגיה המרכזית לאחר הראיון הקליני וינסח אותו כהיגד בעל כמה חלקים:
 
'הסוגיה המרכזית' מנוסחת תמיד עם היגד תמיכתי (התייחסות לכוחות של הפרט) ומורכבת משלושה מרכיבים עיקריים: 1. מרכיב הזמן (כעת ולאורך כל חייך) 2. מרכיב היחס לעצמי (האדם חש בלתי מוערך) 3. מרכיב הרגש (הרגש המתעורר תמיד ). דוגמא לסוגיה מרכזית: היגד תומך - אתה אדם חרוץ ונמרץ, אך כעת ולאורך כל חייך (מרכיב הזמן), אתה חש שאינך מקבל הכרה על מאמציך (מרכיב היחס לעצמי), ולכן אתה מרגיש ותמיד הרגשת עצוב (הרגש המתעורר בכל פעם מחדש).
'הסוגיה המרכזית' היא לא פרוש אלא היא הבהרה של דבר שהמטופל ידע תמיד, אך לא הצליח להגדיר. המטפל מגדיר את הסוגיה המרכזית לאחר הראיון הקליני וינסח אותו כהיגד בעל כמה חלקים:
 
'''החלק הראשון'''– יכולת או תכונה של הפרט להתמודד עם הדימוי הרע של העצמי.
 
'הסוגיה המרכזית' מביאה את הילד שהיה קטן וחסר אונים, ואת המבוגר המתפקד, האחראי שאיננו יכול להפסיק להרגיש כפי שהרגיש בעודו ילד.
 
 
'''''שני הבדלים מרכזיים בין טיפול מוגבל בזמן לפי שיטת מאן לבין תהליכים טיפוליים אחרים הם''''' :
הגבלת הטיפול היא מעיין פשרה בין השאיפה לתלות, להיות מטופל משוחרר מאחריות, לבין השאיפה לאוטונומיה, עצמאות והערכה עצמית. המטופל מוזמן להיות תלוי במטפל, אך למשך זמן מוגבל וידוע מראש.
המסר הטיפולי של הגבלת מסגרת הטיפול היא שלמטופל יש כוח ויכולת להתמודד, ואם יקבל כלים מתאימים, תהיה לו היכולת לעשות שינוי גם תוך פרק זמן מוגבל.
 
 
'''מאן ציין 4 מצבי קונפליקט בסיסיים אוניברסליים:'''''
 
4. קונפליקט שקשור באבל או בצער שאינם פתורים או מושהים.
 
 
'''כמו כן ציין 5 רגשות בסיסיים בקרב בני אדם:'''
לטיפול שלושה שלבים ובכל שלב למטפל יש תפקידים מוגדרים:
 
'''השלב הראשון''' – 'ירח הדבש' – המטופל באווירה אופורית של תקווה, ומצפה שהבעיות שלו יפתרו בעזרת הטיפול. המטפל בשלב הזה עוסק בחיזוק הברית הטיפולית ובשמירה על מוקד הטיפול (3-4 הפגישות הראשונות). המטפל מגייס את המטופל לעבודה דרך [[שיקוף]], הקשבה מכבדת ובדיקה. הקשבה מעיין זו גורמת למטופל לצפות, שאכזבות מן העבר יקבלו פתרון, ושמעכשיו הכל יהיה טוב לנצח כפי שהיה צריך להיות מזמן. בשלב הזה נוצרת [[ברית טיפולית]]. המטופל מביא רגשות , חוויות ופנטזיות שמעשירים את [[הידע האנמנסטי]]. לעיתים סימפטומים נעלמים בשלב הזה. המטפל מפרש העברה באופן ישיר. התפקיד שלו בשלב הזה הוא לשמור על כך שהמטופל יעסוק ב'סוגיה המרכזית', דבר שמשרת גם את הגבלת הנטייה לרגרסיה .
 
'''השלב השני''' – השלב האמביוולנטי – המטופל מבין ש'ירח הדבש' איננו נצחי. עולים ספקות לגבי היכולת להביא לשינוי, ויש תחושה שהזמן אוזל (פגישה 5-9). המטופל מבין שלא כל בעיותיו יפתרו, וצצה אכזבה מן הקשר ועולים רגשות של אמביוולנטיות, פסימיות וספק. המטפל מעמת את המטופל עם הענות יתר, תלות בו , תוך עידוד לבטוח בעצמו. הנפרדות של המטופל והמטפל הופכים לעובדה. המטפל לא נותן בשלב הזה למטופל להתייחס אליו כמו אל אובייקט שהוא יכול לסגת ולהיבלע בתוכו. המטפל ישיר יותר. הוא מעודד את המטופל להיות אמיתי וכן עם עצמו ועם שאיפותיו, בניסיון להגביר תחושת האוטונומיה ולבנות את הדימוי העצמי (ההערכה העצמית).
פעמים רבות המטפל וכן המטופל מתקשים להיפרד. בשלב הזה מאן מנסה להשריש את תחושת השליטה והיכולת העצמית שתומכים בחיפוש אחר עצמאות. ניתן לצפות לעצב בשלב הזה, שמאפשר פרידה ללא עלבון. אמביוולנטיות שבעבר הביאה לכעס או לדיכאון, הופכת למודעות לרגשות חיוביים גם בשעת פרידה ואובדן.
 
בתחילת הטיפול המטפל מזהה את הקשיים והכוחות של המטופל. השאלות בשלב הזה נועדו כדי להבין את הבעיה לעומקה, לעודד רגרסיה תוך שמירה על רווחה רגשית. ([[well being]]) ככל שהטיפול מתקדם, יש יותר ויותר הבהרות, עימותים קלים ופרשנות בעיקר כלפי מצבים בהווה. לקראת סיום הטיפול תדירות ההתערבויות הטיפוליות סביב מושג הזמן והפרידה עולות, וכן יש התייחסות מפורשת ל'סוגיה המרכזית'. יש פרשנות מוגברת של העברה והקשר שלה עם דמויות בהווה ובעבר. בנוסף יש יותר הצהרות מעוררות מחשבה, הערות חינוכיות ותמיכתיות, שבאות כדי לחזק את ההערכה העצמית ואת העצמאות ולהכין את המטופל לסיום הטיפול.
 
 
28

עריכות