מהומות 1919 במצרים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 17:
=== רקע כלכלי ===
# '''השגשוג והתלות בבריטניה לפני מלחמת העולם הראשונה''': הרפורמה המינהלית שהנהיגו הבריטים ב[[חקלאות]] מאז שכבשו את מצרים בשנת [[1882]], הביאה שגשוג ללא תקדים ועושר למספר קטן של בעלי קרקעות{{הערה|שם=Roberts|Roberts, עמודים 751-752}}<ref>וטיקיוטיס, פ.ג., תולדותיה של מצרים ממחמד עלי עד סאדאת, (פרינסטון, 1991)</ref>. גידול ה[[כותנה]] במצרים היה הענף המרכזי עליו התבססה הכלכלה המצרית. אולם הרווחה הייתה זמנית; עיבוד הכותנה תחת החשש מ[[מונופול]] אמריקאי על שוק הכותנה הביא למצוקה בקרב המצרים. האמרת מחירי המזון והגידול בממדי ה[[עוני]] היוו זרז לעליית תנועות פוליטיות.
# '''השפעת מלחמת העולם הראשונה על הכלכלה''': בשנותיה הראשונות של המלחמה הפסיד ענף הכותנה המצרי יותר מעשרים מיליון לירות. לאחר הירידה במחירי הכותנה חלה עלייה חדה, מ-38$ ל[[קנטר (מידה מצרית)|קנטר]]{{הערה|כ-45.02 קילוגרם}} בשנת 1916 ל-90$ לקנטר בשנת 1919<ref name="Badrrawi">Badrrawi, Malak
במקביל למחסור התגברה תופעת ה[[ספסרות]] בסחורות ובשירותים והנטל הכבד ביותר נפל על הפלאחים, על מעמד השכירים הנמוך ועל המובטלים. הממשלה ניסתה להתגבר על המחסור בחיטה ובדלק על ידי [[סובסידיה|סבסוד מחיריהם]]. גביית [[מס|מסי]] הקרקע על ידי הממשלה המצרית נדחתה בנובמבר 1915 ונערכו סידורים לכך שהממשלה המצרית תרכוש כותנה בשוק החופשי בשם הממשלה הבריטית<ref name="Berque">Berque, Jacques, '''Egypt Imperialism
=== רקע חברתי ===
# '''התנגדות מעמד העילית לכיבוש הבריטי''' - בריטניה ראתה במצרים גשר חיוני ל[[האימפריה הבריטית|אימפריה הבריטית]], בעיקר לאחר [[המרד ההודי הגדול]] ב-[[1857]]. כאשר כבשה בריטניה את מצרים, התרכזה המדיניות הבריטית באבטחת קווי התחבורה במדינה. את שלטון הבריטים במצרים תיאר ההיסטוריון [[שארל עיסאווי]]: "הבריטים לא היו חבורה של תככנים מקיאווליסטים, ולא אבירים מושיעים, אלא לרוב, מנהלנים הוגנים ויעילים, שסבלו גם מחוסר חזון וגם ממגבלות, אשר הכשילו כל נסיון של עם אחד למשול על עם אחר, ובשל התגובות שעוררו ובזבוז המשאבים שבא בעקבות תגובות אלו, הראו כי שלטון זר, יעיל ככל שיהיה, אינו תחליף נאות לשלטון עצמי"<ref>Quraishi, Masood Zaheer, '''Liberal Nationalism In Egypt: Rise and Fall of The Wafd Party
#:*'''הכיבוש הבריטי''' ב-1882 הגיע כגורם שסיפק הקלה זמנית לציבור, אך בעטיו דוכאו כל התנועות הפוליטיות. המדיניות הקולוניאלית הבריטית הייתה כשרונית, מנוסה וגמישה, שכללה ויתורים אבל גם דיכוי כדי לשמר את השליטה בידיה. דוגמה לכך, היא ההישענות של הממשל הבריטי על אנשי מינהל [[סוריה|סוריים]]<ref>הכוונה למהגרים מה[[לבאנט]], שנכלל כיום בתחום המדינות המודרניות של [[סוריה]], [[לבנון]], [[ישראל]] ו[[ירדן]]</ref> במצרים, שבאה כתוצאה מהניסיון הבריטי ב[[הודו]], שם מונו אנשי מנהל מהאריסטוקטיה המקומית, על מנת לשים מכשול בפני תנועות עממיות שהיוו איום לממשל הבריטי, אולם הניסיון נכשל. לכן שימשו במצרים [[הכנסייה הסורית אורתודוקסית|הסורים הנוצרים]] בתפקידים מינהליים, אוכלוסייה שמצאה את דרכה למצרים בשל דיכויים בסוריה על ידי העות'מאנים, וגם כתוצאה ממשבר המשי בסוריה כתוצאה מהצפת השוק המקומי במוצרי משי זולים יותר<ref>Mak, Lanver. '''The British in Egypt: Community, Crime and Crises 1882-1922'''. I.B.Tauris, 2012. ISBN 1848857098. עמודים 23-24</ref>.
#:*'''האוטוריטה הבריטית''' התבססה על האריסטוקרטיה המצרית והמינהל הסורי. האריסטוקרטיה המצרית הורכבה משני גורמים: בעלי הקרקעות המצריים שהתעשרו, וחברי המועצה שהוקמה בשנת 1883. בשל היות המנהל מורכב ממנהלנים סוריים, החלה להתפתח בקרב האינטליגנציה המצרית, שממנה שנשללו התפקידים הבכירים במינהל, התנגדות אנטי סורית ואנטי בריטית מלווה ברעיונות של לאומניות וליברליזם.
שורה 42:
==מפלגת אל-ופד==
לקראת סוף המלחמה הייתה מפלגת אל-ופד מזוהה עם התנועה הלאומית המתעוררת במצרים, כאשר בעקבות המלחמה החלו גילויים פוליטיים של חוסר שביעות רצון. התנועה הידועה מכולן הייתה קבוצת הצעירים '''נאדי אלמדארס אלעליא''' (מועדון בתי הספר התיכוניים) שהיוותה גרעין לפעילות פוליטית. מקבוצה זו הורכב חלק הארי של אל-ופד אלמצרי. 1 נוספו עליהם ה[[אפנדי]]ם - מעמד שהחל להתעניין בפוליטיקה ותחת השפעתו של סעד זע'לול ואל-ופד החלו לפעול בצורה מאורגנת יותר ובאמצעיים מודרניים יותר. שלושת הזרמים הלאומניים המסורתיים חברו יחדיו: ה'''אריסטוקרטיה''', שהביעה חוסר שביעות רצון משיתוף הפעולה עם בריטניה, ראתה באפנדים כלי שאפשר לנצל להרחבת זכויותיהם. '''הלאומנים המודרניים''' (מחזב אלאמה), פעלו לשינוי הדרגתי ב[[סטטוס קוו]] תוך השגת פשרות, דבר שלא היה אפשרי תחת הפרוטקטורט, ו'''הלאומנים הקיצוניים''' שראו בפרוטקטורט שעבוד של מצרים.1
שורה 49 ⟵ 48:
1.'''דרישות סעד זע'לול''' - נימוקי סעד זע'לול בדרישתו לעצמאות: ראשית, לכל אומות העולם יש את הזכות לחופש פוליטי. שנית, למצרים הייתה מעין עצמאות מאז ימי [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], וכן מצבה הגיאוגרפי של מצרים, ההיסטוריה הקדומה שלה והשגשוג הנוכחי בה הם הסימנים המעידים על זכותה לעצמאות. סעד זע'לול וחברי אל-ופד רצו בממשלה [[חוקה|קונסטיטוציונית]] ובשמירת האינטרסים של הזרים במצרים. זע'לול הבטיח לשמור על ה[[קפיטולציות]] והסכים לפיקוח זר על החוב הציבורי של מצרים. הוא היה מוכן להכיר בנוכחות בריטית באזור תעלת סואץ ושמצרים תהיה תחת פיקוח והגנה של [[חבר הלאומים]].
2. '''התגובות לפגישה והשלכותיה''' - רשדי פאשה, ראש הממשלה, החל לחשוש למעמדו. הבריטים דחו את בקשתו לצאת לוועידת השלום בראש משלחת, וסעד זע'לול התעלם ממנו. רשדי חיפש דרך מילוט
במזכר הציע היועץ הכלכלי שלטון משותף בריטי-מצרי, שבו [[סנאט]] משותף שיאשר את החלטות [[פרלמנט|בית המחוקקים]] המצרי הכפוף לו.
3. '''חוסר המעש של הבריטים''' - הצבא הבריטי במצרים המשיך בשלו, כאילו המלחמה עדיין נמשכת. נמשכו הדרישות לכח אדם ולאספקה, וההגבלות על חופש האזרח היו עדיין בתוקפן. בסוף המלחמה היו הודעות מעורפלות על נוכחות מחתרתית ב[[אלכסנדריה]] ו[[פורט סעיד]], והיה קיים חשש שהממשלה המצרית תאמץ דוקטרינה מהפכנית. כדי למנוע מצב של אי סדר, היה אם כך המשטר הצבאי חייב להימשך, והעם המצרי אינו להבין זאת, שכן לא הבדיל בין [[הפסקת אש]] לשלום אמיתי.
ועידת השלום בפאריס החלה, ובמצרים הפך השם סעד זע'לול
הבריטים לא יכלו לעבור על כך בשקט וגנרל ואטסון, מפקד הצבא בקהיר זימן אליו ב-[[7 במרץ]] [[1919]], את המצרים והזהירם להפסיק את מסע התעמולה. סעד זע'לול התעלם מכך, מכיוון שלדעתו לא הפר שום חוק, לא זמם נגד שום רשות ולא היה בכוונתו לפגוע בבריטים. ב-[[14 בינואר]] 1919, התכנסו כמה מאות תומכי אל-ופד בארמון חמאד אלבאסיל. סעד זע'לול נאם וניתח את יחסי מצרים עם "האורחים הזרים", הכנס החשוב דווח בעיתונות בצורה מוחצנת, במתכוון.
{{ש}}בתגובה, הגלו הבריטים ב-8 במרץ את סעד זע'לול ושלושה חברי מפלגה נוספים ל[[מלטה]]{{הערה|שם=Botman|Botman, עמוד 28}}.
== מהומות 1919 ==
[[קובץ:Revolution flag of Egypt 1919.svg|ממוזער|שמאל|250px|דגל המהפיכה של מצרים, 1919]]
על פי חלק מההיסטוריונים, פרצו מהומות 1919 באופן ספונטני, כאשר התעמולה, הארגונים והמנהיגים התגבשו במהלכן. ההתפרצות הייתה בלתי מתואמת ואת המהומות החלו סטודנטים מבית הספר למשפטים, אליהם הצטרפו פקידי ממשל, ומאוחר יותר בעלי מקצועות אחרים, עד שהקיפו המהומות את האוכלוסייה כולה{{הערה|שם=Botman}}.{{כ}}1 מנהיגה הבולט של המהומות, סעד זע'לול, זכור עד היום כ[[גיבור לאומי]] בהיסטוריה המצרית המודרנית, כאשר הלהט שלו להשגת העצמאות המצרית הביאה לתמיכה והשתתפות גורפת של ההמונים במסע התעמולה הלאומי תוך שילוב אקטיביזם לוחמני כנגד הכיבוש הבריטי<ref>Botman, עמוד 27</ref>.
'''השלב הראשון''' במהומות החל ביום שלאחר הגליית סעד זע'לול. על רקע ידיעות סותרות בשל ה[[צנזורה]] הבריטית, ידעו על כך בתחילה רק חברי אל-ופד. למחרת כבר שמעו על כך סטודנטים מבית הספר למשפטים, והם החלו בשביתה על דעת עצמם. הסטודנטים ארגנו תהלוכה שתעבור בבית אלאמה, משכנו של סעד, כדי להשיג את אישורם של חברי אל-ופד לפעולתם ופגשו שם ב[[עבד אלעזיז פהמי]], חבר המשלחת שביקש שלא יפעילו אלימות ויניחו לחברי אל-ופד לפעול
▲על פי חלק מההיסטוריונים, פרצו מהומות 1919 באופן ספונטני, כאשר התעמולה, הארגונים והמנהיגים התגבשו במהלכן. ההתפרצות הייתה בלתי מתואמת ואת המהומות החלו סטודנטים מבית הספר למשפטים, אליהם הצטרפו פקידי ממשל, ומאוחר יותר בעלי מקצועות אחרים, עד שהקיפו המהומות את האוכלוסייה כולה{{הערה|שם=Botman}}.{{כ}}1 מנהיגה הבולט של המהומות, סעד זע'לול, זכור עד היום כ[[גיבור לאומי]] בהיסטוריה המצרית המודרנית, כאשר הלהט שלו להשגת העצמאות המצרית הביאה לתמיכה והשתתפות גורפת של ההמונים במסע התעמולה הלאומי תוך שילוב אקטיביזם לוחמני כנגד הכיבוש הבריטי<ref>Botman, עמוד 27</ref>.{{כ}} 3 1
השלב הראשון של המהומות התאפיין בהפגנות ופעולות טרור שנעשו על ידי סטודנטים שהתארגנו תוך כדי מאבק ל'''לג'נת אלטלבאת אלתנפיד'יה'''. הם השתייכו לנאדי אלמדארס אלעליא והשקפתם ייצגה את פירושם של הצעירים לשאלה המצרית. [[חסן יאסין]], מנהיג הארגון, משך אליו צעירים נוספים והם הרכיבו את הזרוע הצבאית של מפלגת אל-ופד. אנשי הזרוע היוו המארגנים הבכירים של הפעולות בשלב הראשון.
▲'''השלב הראשון''' במהומות החל ביום שלאחר הגליית סעד זע'לול. על רקע ידיעות סותרות בשל ה[[צנזורה]] הבריטית, ידעו על כך בתחילה רק חברי אל-ופד. למחרת כבר שמעו על כך סטודנטים מבית הספר למשפטים, והם החלו בשביתה על דעת עצמם. הסטודנטים ארגנו תהלוכה שתעבור בבית אלאמה, משכנו של סעד, כדי להשיג את אישורם של חברי אל-ופד לפעולתם ופגשו שם ב[[עבד אלעזיז פהמי]], חבר המשלחת שביקש שלא יפעילו אלימות ויניחו לחברי אל-ופד לפעול רגועה. הם נסוגו לאחור אך לפתע מישהו קרא "יחי סעד", "תחי העצמאות".1 התהלוכה נתקלה בדיכוי בריטי חמור, אבל המהומה גברה. ב-[[10 במרץ]] 1919, כללה השביתה את כל ציבור הסטודנטים. למחרת הצטרפו לשביתה בעלי [[מונית|מוניות]], [[חשמלית|חשמליות]] ו[[אוטובוס]]ים והושבתו העסקים במשרדי הממשלה ובאולמות בתי המשפט בקהיר. בתגובה בוצעו מעצרים והיה שימוש באש מצד הרשויות הצבאיות. השביתה התרחבה וכללה פקידי ממשל, עו"ד ואזרחים, פועלים ופלאחים. ב-[[16 במרץ]] 1919 הצטרפו אף נשים להפגנות, [[משאית|משאיות]] ניזוקו ונותקו קווי טלפון. בערי הפרובינציה, שהצטרפו להפגנות מאמצע מרץ, הוקמו מועצות אוטונומיות וקהיר נותקה מהאזורים הכפריים. הפלאחים שהתקוממו באזורים הכפריים תרמו להרס ולרציחות.6 הדרך הראשית נחסמה, תחנות רכבת וגשרים נהרסו, מחסני אספקה צבאיים נשרפו ואירופאים נרצחו בדם קר.
2.'''השלב השני''' - גנרל [[אדמונד אלנבי]] מונה במקום סר [[רג'ינלד וינגייט]], והוא ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרתו של [[ג'ורג' נתניאל קרזון|הלורד קרזון]], שר החוץ בממשלת בריטניה, על המשך השליטה הבריטית במצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ב-[[2 באפריל]] 1919 אשר נמשכה שלושה ימים. ב-[[7 באפריל]], ננטשו כל משרדי הממשלה כאות שמחה על שחרור המנהיגים מהגלות. המשלחת מטעם מפלגת אל-ופד הורשתה לצאת לפריז, ובבד בבד הוגבר הלחץ בתוך מצרים ומספר שביתו המחאה הוכפל. במקביל הוקמה משטרה לאומית שתפקידה היה לשמור על הסדר ולהוציא לפועל את הוראות הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה).
▲השלב הראשון של המהומות התאפיין בהפגנות ופעולות טרור שנעשו על ידי סטודנטים שהתארגנו תוך כדי מאבק ל'''לג'נת אלטלבאת אלתנפיד'יה'''. הם השתייכו לנאדי אלמדארס אלעליא והשקפתם ייצגה את פירושם של הצעירים לשאלה המצרית. [[חסן יאסין]], מנהיג הארגון, משך אליו צעירים נוספים והם הרכיבו את הזרוע הצבאית של מפלגת אל-ופד. אנשי הזרוע היוו המארגנים הבכירים של הפעולות בשלב הראשון.1
'''המשלחת בפריז''' - לחברי המשלחת נודע, שהנשיא [[וודרו וילסון|וילסון]] הכיר במעמד הפרוטקטורט הבריטי במצרים. פעולות המשלחת בפריז התבססו משום כך על גיוס תמיכה בקרב דעת הקהל באירופה, באמצעות עיתונים, מגזינים וחוגים פוליטיים. ב-[[28 באפריל]] 1919, התקיים דיון בוועידה על השאלה המצרית. טיעונם של המצרים: "אם השתתפות במלחמה זהו תנאי מחייב המעניק לגיטימציה לאומות להרים את קולן בוועידה – זה נכון גם למצרים"
▲2.'''השלב השני''' - גנרל [[אדמונד אלנבי]] מונה במקום סר [[רג'ינלד וינגייט]], והוא ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרתו של [[ג'ורג' נתניאל קרזון|הלורד קרזון]], שר החוץ בממשלת בריטניה, על המשך השליטה הבריטית במצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ב-[[2 באפריל]] 1919 אשר נמשכה שלושה ימים. ב-[[7 באפריל]], ננטשו כל משרדי הממשלה כאות שמחה על שחרור המנהיגים מהגלות. המשלחת מטעם מפלגת אל-ופד הורשתה לצאת לפריז, ובבד בבד הוגבר הלחץ בתוך מצרים ומספר שביתו המחאה הוכפל. במקביל הוקמה משטרה לאומית שתפקידה היה לשמור על הסדר ולהוציא לפועל את הוראות הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה).5 יש לציין, כי מלבד הוועדה המרכזית, היו גם ועדות מנהליות, שהחלו את פעולתןבמקום ועדות שהפסיקו את פעילותן בשל מעצרי חבריהן.5 הוועדה המרכזית החלה במשא ומתן עם ממשלתו של רשדי פאשה כדי להביא להסכמתה על שביתה כלל ארצית למען הכרה במנדט של המשלחת לפריז. מטרתה השנייה של הוועדה הייתה חיסול מעמד הפרוטקטורט, ומטרתה השלישית החלפת הממשל הבריטי למצרי. השביתות נמשכו מספר שבועות והגנרל אלנבי פיטר את כל השובתים מקרב פקידי הממשל ולאחר שאיים בהוצאה להורג של המסיתים לשביתה, נשברה שביתת הפקידים הממשלתיים והם חזרו לעבודתם. עתה עמדו הסטודנטים ואנשי המקצוע בראש הנהגת המהומות. בשל ההצהרה שסיימה את שביתת פקידי הממשל, וחיזקה את מעמד הפרוטקטורט, התפטר ראש הממשלה.1
'''השלב השלישי''' - משלחת אל-ופד גדלה והתרחבה והפכה למפלגה. מטרתה הייתה לא רק לייצג את העם המצרי, אלא גם להנהיגו. הרכב המפלגה השתנה מיד לאחר היווצרותה ומעולם לא היה קבוע, זאת בשל המעצרים והמחלוקות שנתגלעו בין חברי אל-ופד וסעד זע'לול לגבי אופן המאבק בבריטים.
▲'''המשלחת בפריז''' - לחברי המשלחת נודע, שהנשיא [[וודרו וילסון|וילסון]] הכיר במעמד הפרוטקטורט הבריטי במצרים. פעולות המשלחת בפריז התבססו משום כך על גיוס תמיכה בקרב דעת הקהל באירופה, באמצעות עיתונים, מגזינים וחוגים פוליטיים. ב-[[28 באפריל]] 1919, התקיים דיון בוועידה על השאלה המצרית. טיעונם של המצרים: "אם השתתפות במלחמה זהו תנאי מחייב המעניק לגיטימציה לאומות להרים את קולן בוועידה – זה נכון גם למצרים". אבל למצרים נכונה אכזבה. גם [[14 הנקודות של וילסון|דוקטרינות וילסון]], וגם התעמולה כנגד הבריטים לא יכלו להביא להחלטת הוועידה על חיסול הפרוטקטורט במצרים.1 אכזבה זו סימנה את סוף השלב השני במהומות וזירת הפעילות עברה מעתה לקהיר.
לאחר חזרתה של ועדת מילנר לבריטניה החלו הבריטים להתוות גישה חדשה. בבריטניה החלה ההכרה בכך שעתידה של מצרים צריך לכלול משא ומתן עם מפלגת אל-ופד. בתחילה סרבה אל-ופד ובראשה סעד זע'לול לפתול במשא ומתן כל עוד לא ניתנה הצהרה על הבטחת עצמאות מצרים. ועדת מילנר הגיע שוב למצרים ונועדה עם מנהיגים שאינם ממפלגת אל-ופד. בינתיים מונה כראש הממשלה המצרי עדלי יקן. מפלגת אל-ופד לא ראתה תוצאות מועילות לשיחות ועדלי יקן ראש הממשלה לא יכול היה לשאת תחת כתפיו את כל האחריות. השיחות החלו בסופו של דבר ב-7 ביוני 1920, לאחר שסעד דע'לול ומפלגתו שינו את גישתם. סעד זע'לול העיד בפני הוועדה כי אין הוא ומפלגתו מוכנים להסכים לכך שמעמדה של בריטניה יישמר במצרים ויהפוך למעמד חוקי, כי זה נוגד את העצמאות בתכליתה, וכל רצונו הוא לדון בקבלת עצמאות
▲'''השלב השלישי''' - משלחת אל-ופד גדלה והתרחבה והפכה למפלגה. מטרתה הייתה לא רק לייצג את העם המצרי, אלא גם להנהיגו. הרכב המפלגה השתנה מיד לאחר היווצרותה ומעולם לא היה קבוע, זאת בשל המעצרים והמחלוקות שנתגלעו בין חברי אל-ופד וסעד זע'לול לגבי אופן המאבק בבריטים. 5 מוחמד סעיד נעשה ראש ממשלת מצרים והרכיב ממשלה. בינתיים מונתה [[ועדת מילנר]] הבריטית לחקר הנסיבות שהובילו למהומות. הלאומנים המצרים החרימו את הוועדה בבואה למצרים. בינתיים התבקשו מחמוד סלימאן ואבראהים סעיד מהנהגת הוועדה המרכזית השייכת למפלגת אל-ופד שהוקמה לצורך ארגון המהומות, לעזוב את מצרים וכן הושעה מזכיר הוועדה, עבד אלרחמן פהמי. 1 חבריה המושעים של המועצה המחוקקת המצרית מחו ואליהם הצטרפו המועצות בפרובינציות שהוקמו במהלך המהומות. משנתחדשו ההפגנות התפטר ראש הממשלה החדש מחמד סעיד וממשלה חדשה לא יכלה לפעול. בתגובה לבקשת הוועדה המרכזית שהופנתה למצרים: "למלא אחר המחוייבות למדינה", הוטל חרם כללי על ועדת מילנר. החרם על ועדת מילנר נמשך עד עזיבת המשלחת לבריטניה במרץ 1920. שלב זה של המהומות התאפיין בהשתתפות של כל מגזרי האוכלוסייה המצרית, ביניהם הכמרים הקופטים, והנשים המוסלמיות הפכו לסמל של המהומות. 1
▲לאחר חזרתה של ועדת מילנר לבריטניה החלו הבריטים להתוות גישה חדשה. בבריטניה החלה ההכרה בכך שעתידה של מצרים צריך לכלול משא ומתן עם מפלגת אל-ופד. בתחילה סרבה אל-ופד ובראשה סעד זע'לול לפתול במשא ומתן כל עוד לא ניתנה הצהרה על הבטחת עצמאות מצרים. ועדת מילנר הגיע שוב למצרים ונועדה עם מנהיגים שאינם ממפלגת אל-ופד. בינתיים מונה כראש הממשלה המצרי עדלי יקן. מפלגת אל-ופד לא ראתה תוצאות מועילות לשיחות ועדלי יקן ראש הממשלה לא יכול היה לשאת תחת כתפיו את כל האחריות. השיחות החלו בסופו של דבר ב-7 ביוני 1920, לאחר שסעד דע'לול ומפלגתו שינו את גישתם. סעד זע'לול העיד בפני הוועדה כי אין הוא ומפלגתו מוכנים להסכים לכך שמעמדה של בריטניה יישמר במצרים ויהפוך למעמד חוקי, כי זה נוגד את העצמאות בתכליתה, וכל רצונו הוא לדון בקבלת עצמאות. 10. ועדת מילנר התרשמה מדבריו העבירה את המלצותיה לממשל הבריטי וב-[[28 בפברואר]] [[1922]] הוצהר על מתן עצמאות למצרים ובכלל זה סיום מעמד הפרוטקטורט.
== ראו גם ==
שורה 80 ⟵ 79:
== קישורים חיצוניים ==
<div style="direction:ltr;">
*[http://countrystudies.us/egypt/28.htm Helen Chapin Metz, ed. '''Egypt under the Protectorate and the 1919 Revolution'''. Egypt: A Country Study. Washington: GPO for the Library of Congress, 1990.]
</div>
== מקורות ==
<div style="direction: ltr;">
* Botman, Selma. '''Egypt from Independence to Revolution 1919-1952'''. Syracuse University Press, 1991. ISBN 0815625316
▲*Berque, Jacques, Egypt Imperialism and Revolution(London, 1972).
*Hourani, Albert Habib. Khoury, Philip Shukry. Wilson, Mary Christina. '''The Modern Middle East: a reader'''. University of California Press, 1993. ISBN 0520082419
*Elgood Percival, George
*Gershoni, Israel and Jankowski, P. James
*Landau, M. Jacob
*Marlow, Jhon
*Quraishi, Masood Zaheer
*Roberts, Andrew D. Fage, John Donnelly. Oliver, Roland Anthony. '''The Cambridge history of Africa, כרך 8'''.[[ Cambridge University Press]], 1984. ISBN 0521225051
</div>
*אלבשרי, טארק, סעד זע'לול יפאוצ' אלאסתעמאר (אלאהראם, 1977).
== הערות שוליים ==
| |||