הבדלים בין גרסאות בדף "מהומות 1919 במצרים"

מ
אין תקציר עריכה
מ
מ
[[קובץ:Saad Zaghlul.jpg|ממוזער|שמאל|250px|סעד דע'לול, מנהיג מפלגת אל-ופד אלמצרי וממנהיגי המהומות. ב-1924 הפך לראש הממשלה הראשון לאחר קבלת העצמאות]]
# '''עליית הלאומנות בזמן הכיבוש הבריטי''' - במצרים החלה לקום עילית לאומנית בזמן הכיבוש הבריטי. בתי הספר הצרפתיים שפוזרו בכל רחבי מצרים פעלו בעקיפין להגברת השפעתם של רעיונות ליברליים. העילית הלאומנית במצרים הייתה מוגבלת בהגבלות חמורות. מנהיגיה לא יכלו לתפוס את המדיניות הבריטית שהותוותה בהתאם לאינטרסים הבריטים האמפריאליים. הלאומנות המצרית ראתה בבריטים, באריסטוקרטיה המצרית ובאינטליגנציה הסורית אויב פוטנציאלי.1 התפיסה החדשה של הלאומנים התבססה על האמונה, שהשגת עצמאות למצרים צריכה להיווצר מתוך העם המצרי במקום הנסיונות לשכנוע הכוחות הזרים בצידקתה של הדרישה המצרית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נבנתה ה[[תרבות פוליטית|תרבות הפוליטית]] של מצרים כתגובה לשני גורמים: כאשר נוצר מומנטום חדש לאקטיביזם, המאבק הלאומי חודש והתחזק. הגורם השני הוא הפגיעות החומריות כתוצאה מהמלחמה, שפגעו באוכלוסייה המצרית{{הערה|שם=Botman}}. הפוליטיקה הפכה לכלי בידם של המצרים להגשים את שאיפותיהם. אי האהדה למעמד הפרוטקטורט וההגבלות על הפעילות הפוליטית תחת המשטר הצבאי, הלהיבו את דעת הציבור המצרי שהייתה קיימת במצרים.
# '''עלייתו של סעד זע'לול''' - מנהיג מפלגת אל-ופד אלמצרי העתידה לקום, סעד זע'לול, היה בנו של ראש כפר אמיד, השתתף בהפגנות בצעירותו, הפך למשפטן לאחר סיום לימודיו והיה ידוע כבעל יכולת מינהלית והתנהגות ישרה. בשנת 1906 הוא נשא לאשה את בתו של ראש הממשלה הפרו-בריטי וכך נכנס אל חוגי השלטון. באותה שנה הוא נתמנה לשר חינוך ולאחר מכן לתפקיד שר המשפטים עד שנת 1913. הוא היה אהוד על הנציב קרומר, שכינה אותו "השליט העתידי של מצרים",. לאחרבשנה מכןבה נישא נתמנה דע'לול לשר חינוך וב-1910 לשר המשפטים. בינואר 1914 נבחר דע'לול לכהן במועצה המחוקקת קצרת-הימים הפךוהפך למנהיג ה[[אופוזיציה]] לממשלה המצרית הפרו-בריטית והביע התנגדות להוספת כוח שלטוני ל[[ח'דיו]]{{הערה|שם=Botman, עמוד 27|Botman, עמוד 27}}.
#:* '''המשלחת ("אל-ופד")''' - ב-[[13 בנובמבר]] [[1918]] הגיע סעד זע'לול אל בית הנציבות הבריטית בלוויית שלושה אישים מצרים נוספים כדי להביע את מחאתם על ההשפלות שמצרים סובלת בשל מעמד הפרוטקטורט. בשיחתו עם הנציב וינגייט, דיבר סעד זע'לול על רצון המשלחת בהנהגתו להגיע לועידת השלום בפריס ולדון שם בהענקת עצמאות למצרים. על אף שוינגייט נטה לתמוך בדרישה, סרבו הרשויות בבריטניה להכיר במשלחת כנציגת המצרים ולאפשר לה להגיע לפריס. אנשי אל-ופד הגיבו בפתיחת מסע תעמולה לשם השגת חתימות מבעלי ההשפעה מקרב בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה במטרה להכשירם כנציגים הבלעדיים של העם המצרי. דע'לול צרף שני נציגים מקרב המפלגה הלאומית הוותיקה ונציגים מתוך הקהילה ה[[קופטים|קופטית]]{{הערה|שם=Hourani, עמוד 400|Hourani, עמוד 400}}. המצרים פרשו את הכרזת הבריטים על הפרוטקטורט כסידור זמני העתיד להשתנות לאחר המלחמה בהסכם בין מצרים ובריטניה{{הערה|שם=Botman}}.
# '''הלאומנות הטריטוריאלית''' - בתקופה שלאחר המלחמה עלתה הלאומנות הטריטוריאלית המצרית, אשר הושפעה משלושה גורמים: הגורם הראשון היה הרקע האידאולוגי של התנועה שהנהיגה את המהפכה, מפלגת אל-ופד. מייסדי אל-ופד דגלו בלאומנות טריטוריאלית על פי רעיונותיו של [[אחמד לוטפי א-סייד]]. הגורם השני העיקרי היה תוצאות מלחמת העולם הראשונה ותבוסת האימפריה העת'מאנית שגרמה למצרים בלית ברירה לפתח תפיסה לאומנית טריטוריאלית, השונה מרעיונות הלאום הפאן-ערבי והפאן אסלאמי שהופיעו בשטחי האימפריה העות'מאנית לפני מלחמת העולם הראשונה. 3. הגורם השלישי היה אימוץ התפיסות של שלטון העם והזכות להגדרה עצמית שנפוצו לאחר מלחמת העולם הראשונה. במסגרת זו השפיעו המהפכה ברוסיה בשנת 1917, בשל האופי המהפכני שיש ברעיונות הסוציאליזם שלה1, והצהרת [[14 הנקודות של וילסון]], שנטעה תקווה לעצמאות הלאומים השונים בעולם שלאחר המלחמה.
== מהומות 1919 ==
[[קובץ:Revolution flag of Egypt 1919.svg|ממוזער|שמאל|250px|דגל המהפיכה של מצרים, 1919]]
על פי חלק מההיסטוריונים, פרצו מהומות 1919 באופן ספונטני, כאשר התעמולה, הארגונים והמנהיגים התגבשו במהלכן. ההתפרצות הייתה בלתי מתואמת ואת המהומות החלו סטודנטים מבית הספר למשפטים, אליהם הצטרפו פקידי ממשל ומאוחר יותר בעלי מקצועות אחרים, עד שהקיפו המהומות את האוכלוסייה כולה{{הערה|שם=Botman}}. מנהיגה הבולט של המהומות, סעד זע'לול, זכור עד היום כ[[גיבור לאומי]] בהיסטוריה המצרית המודרנית, כאשר הלהט שלו להשגת העצמאות המצרית הביאה לתמיכה והשתתפות גורפת של ההמונים במסע התעמולה הלאומי תוך שילוב אקטיביזם לוחמני כנגד הכיבוש הבריטי<ref>{{הערה|שם=Botman, עמוד 27</ref>}}.
 
'''השלב הראשון''' במהומות החל ביום שלאחר הגליית סעד זע'לול. על רקע ידיעות סותרות בשל ה[[צנזורה]] הבריטית, ידעו על כך בתחילה רק חברי אל-ופד. למחרת כבר שמעו על כך סטודנטים מבית הספר למשפטים, והם החלו בשביתה על דעת עצמם. הסטודנטים ארגנו תהלוכה שתעבור בבית אלאמה, משכנו של דע'לול, כדי להשיג את אישורם של חברי אל-ופד לפעולתם ופגשו שם ב[[עבד אלעזיז פהמי]], חבר המשלחת שביקש שלא יפעילו אלימות ויניחו לחברי אל-ופד לפעול בצורה שקולה. המפגינים נתקלו בדיכוי בריטי חמור, אך עוצמת המהומות גברה. ב-[[10 במרץ]] 1919, כללה השביתה את כל ציבור הסטודנטים. למחרת הצטרפו לשביתה בעלי [[מונית|מוניות]], [[חשמלית|חשמליות]] ו[[אוטובוס]]ים והושבתו העסקים במשרדי הממשלה ובאולמות בתי המשפט בקהיר. בתגובה בוצעו מעצרים והיה שימוש באש מצד הרשויות הצבאיות. השביתה התרחבה וכללה פקידי ממשל, עורכי דין ואזרחים, פועלים ופלאחים. ב-[[16 במרץ]] הצטרפו אף נשים להפגנות, [[משאית|משאיות]] ניזוקו ונותקו קווי טלפון. בערי הפרובינציה, שהצטרפו להפגנות מאמצע מרץ, הוקמו מועצות אוטונומיות וקהיר נותקה מהאזורים הכפריים. הפלאחים שהתקוממו באזורים הכפריים תרמו להרס ולרציחות. הדרך הראשית נחסמה, תחנות רכבת וגשרים נהרסו, מחסני אספקה צבאיים נשרפו ואירופאים נרצחו בדם קר.
השלב הראשון של המהומות התאפיין בהפגנות ופעולות טרור שנעשו על ידי סטודנטים שהתארגנו תוך כדי מאבק ל'''לג'נת אלטלבאת אלתנפיד'יה'''. הם השתייכו לנאדי אלמדארס אלעליא והשקפתם ייצגה את פירושם של הצעירים לשאלה המצרית. [[חסן יאסין]], מנהיג הארגון, משך אליו צעירים נוספים והם הרכיבו את הזרוע הצבאית של מפלגת אל-ופד. אנשי הזרוע היוו את המארגנים הבכירים של הפעולות בשלב הראשון.
 
2.'''השלב השני''' - בתגובה, מינו השלטונות הבריטיים בלונדון את גנרל [[אדמונד אלנבי]] במקום סר [[רג'ינלד וינגייט]], אשר ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרתו של [[ג'ורג' נתניאל קרזון|הלורד קרזון]], שר החוץ בממשלת בריטניה, על המשך השליטה הבריטית במצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ב-[[2 באפריל]] ונמשכה שלושה ימים. ב-[[7 באפריל]], ננטשו שנית כל משרדי הממשלה כאות שמחה על שחרור המנהיגים מהגלות. המשלחת מטעם מפלגת אל-ופד הורשתה לצאת לפריז ובבד בבד הוגבר הלחץ בתוך מצרים ומספר שביתות המחאה הוכפל. במקביל הוקמה משטרה לאומית שתפקידה היה לשמור על הסדר ולהוציא לפועל את הוראות הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה). יש לציין, כי מלבד הוועדה המרכזית, היו גם ועדות מנהליות, שהחלו את פעולתן במקום ועדות שהפסיקו את פעילותן בשל מעצרי חבריהן. הוועדה המרכזית החלה במשא ומתן עם ממשלתו של רשדי פאשה כדי להביא להסכמתה על שביתה כלל ארצית למען הכרה במנדט של המשלחת לפריז. מטרתה השנייה של הוועדה הייתה חיסול מעמד הפרוטקטורט ומטרתה השלישית החלפת הממשל הבריטי בממשל מצרי. השביתות נמשכו מספר שבועות והגנרל אלנבי פיטר את כל השובתים מקרב פקידי הממשל ולאחר שאיים בהוצאה להורג של המסיתים לשביתה, נשברה שביתת הפקידים הממשלתיים והם חזרו לעבודתם. עתה עמדו הסטודנטים ואנשי המקצוע בראש הנהגת המהומות. בשל ההצהרה שסיימה את שביתת פקידי הממשל וחיזקה את מעמד הפרוטקטורט, התפטר ראש הממשלה.
 
'''המשלחת בפריז''' - לחברי המשלחת נודע, שהנשיא [[וודרו וילסון|וילסון]] הכיר במעמד הפרוטקטורט הבריטי במצרים. פעולות המשלחת בפריז התבססו משום כך על גיוס תמיכה בקרב דעת הקהל באירופה, באמצעות עיתונים, מגזינים וחוגים פוליטיים. ב-[[28 באפריל]], התקיים דיון בוועידה על השאלה המצרית. טיעונם של המצרים היה שאם השתתפות במלחמה מהווה תנאי מחייב המעניק לגיטימציה לאומות להרים את קולן בוועידה הרי שתנאי זה כולל גם את מצרים. אך למצרים נכונה אכזבה מכיוון שגם [[14 הנקודות של וילסון|דוקטרינות וילסון]] וגם התעמולה כנגד הבריטים לא יכלו להביא להחלטת הוועידה על חיסול הפרוטקטורט במצרים. כישלון זה סימן את סוף השלב השני במהומות וזירת הפעילות עברה מעתה לקהיר{{הערה|שם=Botman, עמוד 29|Botman, עמוד 29}}.
 
'''השלב השלישי''' - משלחת אל-ופד גדלה והתרחבה והפכה למפלגה. מטרתה הייתה לא רק לייצג את העם המצרי, אלא גם להנהיגו. הרכב המפלגה השתנה מיד לאחר היווצרותה ומעולם לא היה קבוע, זאת בשל המעצרים והמחלוקות שנתגלעו בין חברי אל-ופד וסעד זע'לול לגבי אופן המאבק בבריטים. מוחמד סעיד נעשה ראש ממשלת מצרים והרכיב ממשלה. במאי 1919 מונתה [[ועדת מילנר]] הבריטית ל"בדיקת האפשרות למתן מוסדות לממשל עצמי למצרים, תוך שמירה על מעמד הפרוטקטורט והאינטרסים הבריטיים". בבואה למצרים בדצמבר הוחרמה הועדה על ידי הלאומנים המצרים. בינתיים דרשו הבריטים ממחמוד סלימאן ואבראהים סעיד, מהנהגת הוועדה המרכזית שהוקמה לצורך ארגון המהומות והשתייכה למפלגת אל-ופד, לעזוב את מצרים וכן הושעה מזכיר הוועדה, עבד אלרחמן פהמי. חבריה המושעים של המועצה המחוקקת המצרית מחו ואליהם הצטרפו המועצות האזוריות בפרובינציות שהוקמו במהלך המהומות. משנתחדשו ההפגנות התפטר ראש הממשלה החדש מחמד סעיד וממשלה חדשה לא יכלה לפעול. בתגובה לקריאתה של הוועדה המרכזית למצרים הוטל חרם כללי על ועדת מילנר, אשר נמשך עד לעזיבת המשלחת לבריטניה במרץ 1920. שלב זה של המהומות התאפיין בהשתתפות כל מגזרי האוכלוסייה המצרית, ביניהם הכמרים הקופטים, והנשים המוסלמיות הפכו לסמל המהומות.
לאחר חזרתה של ועדת מילנר לבריטניה החלו הבריטים להתוות גישה חדשה. מילנר הכיר בכך שנחוצה גישה ישירה יותר ושעתידה של מצרים צריך לכלול משא ומתן עם מפלגת אל-ופד, ושיחות אישיות בינו לבין דע'לול החלו ב-[[7 ביוני]] ונמשכו במהלך קיץ 1920 בלונדון. כתוצאה ממה שכונה בשם "הסכם מילנר-דע'לול", הכריזה הממשלה הבריטית בפברואר 1921 על הסכמה לביטול הפרוטקטורט כבסיס למשא ומתן להסכם עם המצרים.
 
ב-[[4 באפריל]] 1921 שב דע'לול למצרים, שם זכה לקבלת פנים חסרת תקדים שהצביעה על התמיכה המכרעת לה זכה בקרב המצרים. אך אלנבי, שהיההיה נחוש לשבור את כוחו הפוליטי של דע'לול וליצור קבוצה פרו-בריטית איתה תוכל בריטניה לדון בהענקת עצמאות בתנאים נוחים יותר. ב-[[23 בדצמבר]] הוגלה דע'לול בשנית ל[[סיישל]] דרך [[עדן]]{{הערה|שם=Botman, עמוד 29}}. הגלייתו לוותה בהפגנות, התנגשויות אלימות עם המשטרה ושביתות סטודנטים ופקידי ממשל שהשפיעו על קהיר, [[אלכסנדריה]], [[פורט סעיד]] ו[[סואץ]], וכן על ערים קטנות יותר בפרובינציה.
 
== תוצאות והשלכות ==
לאחר כשלון המשא ומתן ביןהכריזה בריטניה לדע'לול הכריזה ב-[[28 בפברואר]] [[1922]] בריטניה חד-צדדית על ביטול הפרוטקטורט והענקת עצמאות למצרים. ארבעה נושאים "נותרו לשיקול דעתה של בריטניה" עד שהסכמים הנוגעים להם ייחתמו רק לאחר משא ומתן:
*בטחון נתיבי התקשורת של בריטניה במצרים ובכללם [[תעלת סואץ]]
*הגנתה של מצרים מפני אויב חיצוני והשפעתו הישירה או העקיפה
מצריים הוכרזה כ[[מלוכה חוקתית]], הסולטן אחמד פואד הפך למלך [[פואד הראשון]] ובנו, [[פארוק הראשון|פארוק]], נבחר כיורשו. ב-[[19 באפריל]] 1922 אושרה [[חוקה]] חדשה ובהמשך החודש הוכרז על [[בחירות]] ל[[פרלמנט]]. הבחירת שנערכו לבסוף ב-[[12 בינואר]] [[1924]] הסתיימו בניצחון מפלגת הופד בראשות סעד דע'לול אשר זכתה להקים את ממשלתה העצמאית הראשונה של מצרים.
מחאה שהחלה כהצעה פוליטית שקטה, שהונהגה בתחילה בידי מצרים בני המעמד הגבוה אשר הושפעו מנאומיו של נשיא [[ארצות הברית]] לגבי ההגנה על זכות הגדרתם העצמית של עמים, הפכה למהומות בעלות אופי מהפכני בהן השתתפו המוני העם. באופן אירוני, לא הייתה כוונתם של מייסדי אל-ופד לעמוד בראש מהפיכה פוליטית או להאיץ שינויים סוציאליים נרחבים, אלא להפעיל לחץ מתוכנן באמצעות מצרים בתפקידים בכירים במנגנון השלטוני ולשכנע את הבריטים לוותר בהדרגה על חלק מכוחם. במקום זאת, המצב שנוצר בשטח עם תחילת המהומות הביא את האוכלוסייה למחאה קיצונית יותר מכפי שהמפלגה עצמה תכננה. בדומה למדינות אחרות תחת שלטון [[קולניאליזם|קולוניאלי]] לאחר מלחמת העולם הראשונה, מצאו המצרים כי רצונם להגדרה עצמית בינלאומית סיפקה בסיס ואף העצימה את המחאה.
בתחילה סרבה אל-ופד ובראשה סעד זע'לול לפתוח במשא ומתן כל עוד לא ניתנה הצהרה על הבטחת עצמאות מצרים. ועדת מילנר הגיע שוב למצרים ונועדה עם מנהיגים שאינם ממפלגת אל-ופד. בינתיים מונה כראש הממשלה המצרי עדלי יקן. מפלגת אל-ופד לא ראתה תוצאות מועילות לשיחות ועדלי יקן ראש הממשלה לא יכול היה לשאת תחת כתפיו את כל האחריות. השיחות החלו בסופו של דבר ב-7 ביוני 1920, לאחר שסעד דע'לול ומפלגתו שינו את גישתם. סעד זע'לול העיד בפני הוועדה כי אין הוא ומפלגתו מוכנים להסכים לכך שמעמדה של בריטניה יישמר במצרים ויהפוך למעמד חוקי, כי זה נוגד את העצמאות בתכליתה, וכל רצונו הוא לדון בקבלת עצמאות. ועדת מילנר התרשמה מדבריו העבירה את המלצותיה לממשל הבריטי וב-[[28 בפברואר]] [[1922]] הצהירה בריטניה חד-צדדית על מתן עצמאות למצרים ובכלל זה סיום מעמד הפרוטקטורט.
 
המהומות לא גרמו לפינוי הבריטים ממצרים, אך הכניסו למודעות פוליטית אוכלוסיה שגילתה מחדש את גאוותה הלאומית ורכשה מידה של כוח בזירה הלאומית. כוח זה הביא את אלנבי, הנציב העליון החדש, והממשלה הבריטית להכיר באי-רצון בסעד דע'לול כאדם איתו יש לשאת ולתת על עתיד מצרים.
 
== ראו גם ==
55,048

עריכות