הפנתרים השחורים – הבדלי גרסאות

התנועה הוקמה על ידי צעירים משכונת [[מוסררה]] שב[[ירושלים]], הם שמחובמחאה על קיפוח ואפליה של [[מזרחים]] מאז [[הכרזת העצמאות|קום המדינה]]. מקימיבסיועם התנועה, שהסתייעושל בעובדיעובדי יחידת הרחוב של 'המדור לעבודה קהילתית' ב[[עיריית ירושלים]], הם ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם. כביטוישמה לביקורתשל שלהםהתנועה על החברה הישראלית אימצו, באורח הפגנתי, את שמה שלמגיע תנועתמתנועת המחאה האפרו-אמריקנית "[[הפנתרים השחורים (ארצות הברית)|הפנתרים השחורים]]".

החברים הבולטים בתנועה בתחילת דרכה היו: [[ראובן אברג'ל]], [[סעדיה מרציאנו]], [[צ'רלי ביטון]], [[רפי מרציאנו]], [[אלי אביכזר]], [[רוני הורביץ]], [[מאיר לוי]], [[כוכבי שמש]], [[דוד לוי (מוסררה)|דוד לוי ממוסררה]] (לא חבר הכנסת), [[יעקב אברג'ל]], [[אליעזר אברג'ל]], [[קוקו דרעי]] ו[[קאקי דיין]]. אנשים אלו הצליחו להעלות אל פני השטח את מצוקת ה[[עוני]], הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם ואף הצליחו לגייס גורמים מעולם התקשורת דוגמת [[ברוך נדל]], [[חיים גורי]] ו[[עמוס קינן]] להגברת המודעות במאבקלמאבק. ראובן אברג'ל נתן לתנועה את שמה בהשראת התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, בעקבות פגישה עם [[אנג'לה דייוויס]]. מצטרפים בולטים בהמשך היו [[אדי מלכה]], [[יעקב אלבז]] (פעל בין הפנתרים כסוכן סמוי של משטרת ישראל){{הערה|שם=הארץ|{{הארץ|גידי וייץ|נמר כפול|1.1463241|4 בדצמבר 2007}}}}, [[ויקטור אלוש]], [[מתיתיהו אוליאל]] ו[[דני סעיל]].

במרץ 1971 ביקשו ראשי התנועה לקיים [[הפגנה]], אך [[משטרת ישראל]] סירבה לתת רישיון לקיומה. איוההפגנה לכך, הפנתרים קיימו את ההפגנההתרחשה ללא רישיון. אותה הפגנה לא חוקית זכתה לתהודה רבה. ראש הממשלה דאז, [[גולדה מאיר]], ראתה בראשי התנועה פורעי חוק וסירבה להכיר בהם כתנועה חברתית. עם זאת, באפריל 1971 פגשה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה. הפגישה הייתה סוערת, ומאיר נגררה לחילופי דברים קשים עם הקבוצה. מנהיגי הפנתרים יצאו פגועים ממפגשם היחיד עם ראש הממשלה, והמאבק החריף.

לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית. לקראת [[הבחירות לכנסת ה-8]] בשנת [[1973]] התמודדה התנועה כמפלגה לכנסת ה-7, והייתהוהגיעה קרובהקרוב ביותרמאוד לעבור את אחוזלאחוז החסימה, שעמד אז על 1%. התנועה קיבלה 13,332 קולות, שהם 0.9% מהקולות. בהמשך, אירעו סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בה. חלק ממנהיגיה השתלבו במפלגות אחרות ודרכן קידמו את הנושאים החברתיים; לקראת הבחירות בשנת 1977 [[סעדיה מרציאנו]] הצטרף ל[[מחנה של"י]] ונבחר לכנסת מטעמה. [[צ'רלי ביטון]] עמד בראש פלג של הפנתרים השחורים שיחד עם [[רק"ח]] הקימו את [[חד"ש]] והוא כיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1992.