הבדלים בין גרסאות בדף "מהומות 1919 במצרים"

אין תקציר עריכה
מ
{{לשכתב|נושא=מדינות אפריקה}}
{{בעבודה}}
[[תמונה:Cairo-Demonstrations1919.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הפגנות בקהיר, מרץ 1919]]
'''מהומות 1919''' (ב[[ערבית]]: ثورة 1919) היו גל מהומות שנמשך כארבעה חודשים כנגד ה[[פרוטקטורט]] של [[האימפריה הבריטית]] ב[[מצרים]]. המהומות נחשבות כאירוע מכונן בהתפתחות הלאומיות המצרית המודרנית ובאתוס מאבק העם המצרי לעצמאות<ref>[[חגי ארליך]], '''המזרח התיכון בימינו, מצרים: האחות הבכירה''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], 2003, עמ' 29</ref>. המהומות נשאו אופי מהפכני, ומכונות עד היום בפי המצרים '''מהפכת 1919''' (אלת'ורה אלמצריה), אף על פי שלא הייתה זו [[מהפכה]] במובן הקלאסי של החלפת שלטון.
 
בשונה ממהפכות אחרות בהן היה מעורב שינוי [[מעמד חברתי|סוציו-אקונומי]] בחברה, לא התקיים שינוי שכזה במצרים. מטרת הלאומנים המצריים שהנהיגו את ההתקוממות האזרחית הייתה פיתוח כלכלי, עידוד היוזמה הפרטית של המצרים והשתחררות מתלות כלכלית מלאה ב[[בריטניה]]. המנהיגות המהפכנית באה משכבת העילית בחברה המצרית, אך המהומות עצמן הקיפו את כל שכבות האוכלוסייה המצרית; מה[[פלאח]] המצרי בכפר הנידח, עד לתושבי הערים הגדולות; סטודנטים ותלמידי בתי הספר, [[קופטים]] ו[[מוסלמים]], גברים ואף נשים. הישגיה הפוליטיים של ההתקוממות היו מוגבלים. אמנם, המצרים קבלו עצמאות רבה יותר מהבריטים, אך לא עצמאות מלאה, והנוכחות הצבאית והמדינית הבריטית במצרים נמשכה בקנה מידה גדול גדול גם לאחר תום המהומות.
=== רקע חברתי ===
# '''התנגדות מעמד העילית לכיבוש הבריטי''' - בריטניה ראתה במצרים גשר חיוני ל[[האימפריה הבריטית|אימפריה הבריטית]], בעיקר לאחר [[המרד ההודי הגדול]] ב-[[1857]]. כאשר כבשה בריטניה את מצרים, התרכזה המדיניות הבריטית באבטחת קווי התחבורה במדינה. את שלטון הבריטים במצרים תיאר ההיסטוריון [[שארל עיסאווי]]: "הבריטים לא היו חבורה של תככנים מקיאווליסטים, ולא אבירים מושיעים, אלא לרוב, מנהלנים הוגנים ויעילים, שסבלו גם מחוסר חזון וגם ממגבלות, אשר הכשילו כל נסיון של עם אחד למשול על עם אחר, ובשל התגובות שעוררו ובזבוז המשאבים שבא בעקבות תגובות אלו, הראו כי שלטון זר, יעיל ככל שיהיה, אינו תחליף נאות לשלטון עצמי"<ref>Quraishi, Masood Zaheer, '''Liberal Nationalism In Egypt: Rise and Fall of The Wafd Party'''. Allabahad, 1967, עמוד 13</ref>.
#:*'''הכיבוש הבריטי''' ב-1882 הגיע כגורם שסיפק הקלה זמנית לציבור, אך בעטיו דוכאו כל התנועות הפוליטיות. המדיניות הקולוניאלית הבריטית הייתה כשרונית, מנוסה וגמישה, שכללה ויתורים אבל גם דיכוי כדי לשמר את השליטה בידיה. דוגמה לכך, היא ההישענות של הממשל הבריטי על אנשי מינהל [[סוריה|סוריים]]<ref>הכוונה למהגרים מה[[לבאנט]], שנכלל כיום בתחום המדינות המודרניות של [[סוריה]], [[לבנון]], [[ישראל]] ו[[ירדן]], על פי Lanver Mak</ref> במצרים, שבאה כתוצאה מהניסיון הבריטי ב[[הודו]], שם מונו אנשי מנהל מהאריסטוקטיה המקומית, על מנת לשים מכשול בפני תנועות עממיות שהיוו איום לממשל הבריטי, אולם הניסיון נכשל. לכן שימשו במצרים [[הכנסייה הסורית אורתודוקסית|הסורים הנוצרים]] בתפקידים מינהליים, אוכלוסייה שמצאה את דרכה למצרים בשל דיכויים בסוריה על ידי העות'מאנים, וגם כתוצאה ממשבר המשי בסוריה כתוצאה מהצפת השוק המקומי במוצרי משי זולים יותר<ref>Mak, Lanver. '''The British in Egypt: Community, Crime and Crises 1882-1922'''. I.B.Tauris, 2012. ISBN 1848857098. עמודים 23-24</ref>.
#:*'''האוטוריטה הבריטית''' התבססה על האריסטוקרטיה המצרית והמינהל הסורי. האריסטוקרטיה המצרית הורכבה משני גורמים: בעלי הקרקעות המצריים שהתעשרו, וחברי המועצה שהוקמה בשנת 1883. בשל היות המנהל מורכב ממנהלנים סוריים, החלה להתפתח בקרב האינטליגנציה המצרית, שממנה שנשללו התפקידים הבכירים במינהל, התנגדות אנטי סורית ואנטי בריטית מלווה ברעיונות של לאומניות וליברליזם.
# '''פרוץ מלחמת העולם הראשונה''' - יום לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה על [[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]] ב-[[5 באוגוסט]] [[1914]] פרסמה הממשלה המצרית, תחת לחץ בריטי, הצהרה על התחייבותה של בריטניה להגן על מצרים מפני אויבים ובה נאסר על המצרים לכונן קשרים כלכליים ומסחריים עם המדינות האויבות לבריטניה. כן הוטל על המצרים להגיש כל עזרה אפשרית לבריטניה.
=== רקע פוליטי ===
[[קובץ:Saad Zaghlul.jpg|ממוזער|שמאל|250px|סעד דע'לול, מנהיג מפלגת אל-ופד אלמצרי וממנהיגי המהומות. ב-1924 הפך לראש הממשלה הראשון לאחר קבלת העצמאות]]
# '''עליית הלאומנות בזמן הכיבוש הבריטי''' - במצרים החלה לקום עילית לאומנית בזמן הכיבוש הבריטי. בתי הספר הצרפתיים שפוזרו בכל רחבי מצרים פעלו בעקיפין להגברת השפעתם של רעיונות ליברליים. העילית הלאומנית במצרים הייתה מוגבלת בהגבלות חמורות. מנהיגיה לא יכלו לתפוס את המדיניות הבריטית שהותוותה בהתאם לאינטרסים הבריטים האמפריאליים. הלאומנות המצרית ראתה בבריטים, באריסטוקרטיה המצרית ובאינטליגנציה הסורית אויב פוטנציאלי.1 התפיסה החדשה של הלאומנים התבססה על האמונה, שהשגת עצמאות למצרים צריכה להיווצר מתוך העם המצרי במקום הנסיונות לשכנוע הכוחות הזרים בצידקתה של הדרישה המצרית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נבנתה ה[[תרבות פוליטית|תרבות הפוליטית]] של מצרים כתגובה לשני גורמים: כאשר נוצר מומנטום חדש לאקטיביזם, המאבק הלאומי חודש והתחזק. הגורם השני הוא הפגיעות החומריות כתוצאה מהמלחמה, שפגעו באוכלוסייה המצרית{{הערה|שם=Botman}}. הפוליטיקה הפכה לכלי בידם של המצרים להגשים את שאיפותיהם. אי האהדה למעמד הפרוטקטורט וההגבלות על הפעילות הפוליטית תחת המשטר הצבאי, הלהיבו את דעת הציבור המצרי שהייתה קיימת במצרים.
# '''עלייתו של סעד זע'לול''' - מנהיג מפלגת אל-ופד אלמצרי העתידה לקום, סעד זע'לול, היה בנו של ראש כפר אמיד, השתתף בהפגנות בצעירותו, הפך למשפטן לאחר סיום לימודיו והיה ידוע כבעל יכולת מינהלית והתנהגות ישרה. בשנת 1906 הוא נשא לאשה את בתו של ראש הממשלה הפרו-בריטי וכך נכנס אל חוגי השלטון. הוא היה אהוד על הנציב קרומר, שכינה אותו "השליט העתידי של מצרים". בשנה בה נישא נתמנה דע'לול לשר חינוך וב-1910 לשר המשפטים. בינואר 1914 נבחר דע'לול לכהן במועצה המחוקקת קצרת-הימים והפך למנהיג ה[[אופוזיציה]] לממשלה המצרית הפרו-בריטית והביע התנגדות להוספת כוח שלטוני ל[[ח'דיו]]{{הערה|שם=Botman, עמוד 27|Botman, עמוד 27}}.
#:* '''המשלחת ("אל-ופד")''' - ב-[[13 בנובמבר]] [[1918]] הגיע סעד זע'לול אל בית הנציבות הבריטית בלוויית שלושה אישים מצרים נוספים כדי להביע את מחאתם על ההשפלות שמצרים סובלת בשל מעמד הפרוטקטורט. בשיחתו עם הנציב וינגייט, דיבר סעד זע'לול על רצון המשלחת בהנהגתו להגיע לועידת השלום בפריס ולדון שם בהענקת עצמאות למצרים. על אף שוינגייט נטה לתמוך בדרישה, סרבו הרשויות בבריטניה להכיר במשלחת כנציגת המצרים ולאפשר לה להגיע לפריס. אנשי אל-ופד הגיבו בפתיחת מסע תעמולה לשם השגת חתימות מבעלי ההשפעה מקרב בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה במטרה להכשירם כנציגים הבלעדיים של העם המצרי. דע'לול צרף שני נציגים מקרב המפלגה הלאומית הוותיקה ונציגים מתוך הקהילה ה[[קופטים|קופטית]]{{הערה|שם=Hourani, עמוד 400|Hourani, עמוד 400}}. המצרים פרשו את הכרזת הבריטים על הפרוטקטורט כסידור זמני העתיד להשתנות לאחר המלחמה בהסכם בין מצרים ובריטניה{{הערה|שם=Botman}}.
לקראת סוף המלחמה הייתה מפלגת אל-ופד מזוהה עם התנועה הלאומית המתעוררת במצרים, כאשר בעקבות המלחמה החלו גילויים פוליטיים של חוסר שביעות רצון. התנועה הידועה מכולן הייתה קבוצת הצעירים '''נאדי אלמדארס אלעליא''' (מועדון בתי הספר התיכוניים) שהיוותה גרעין לפעילות פוליטית. מקבוצה זו הורכב חלק הארי של אל-ופד אלמצרי. 1 נוספו עליהם ה[[אפנדי]]ם - מעמד שהחל להתעניין בפוליטיקה ותחת השפעתו של סעד זע'לול ואל-ופד החלו לפעול בצורה מאורגנת יותר ובאמצעיים מודרניים יותר. שלושת הזרמים הלאומניים המסורתיים חברו יחדיו: ה'''אריסטוקרטיה''', שהביעה חוסר שביעות רצון משיתוף הפעולה עם בריטניה, ראתה באפנדים כלי שאפשר לנצל להרחבת זכויותיהם. '''הלאומנים המודרניים''' (מחזב אלאמה), פעלו לשינוי הדרגתי ב[[סטטוס קוו]] תוך השגת פשרות, דבר שלא היה אפשרי תחת הפרוטקטורט, ו'''הלאומנים הקיצוניים''' שראו בפרוטקטורט שעבוד של מצרים.
 
ב-[[13 בנובמבר]] [[1918]] נוסדה ''המשלחת'' בידי אל-ופד אלמצרי ובראשה סעד זע'לול. הם דרשו מהנציבמוינגייט, הנציב העליון וינגיט שתינתן להםבמצרים, רשותאישור לצאת ל[[ועידת השלום בפריז (1919)|ועידת השלום בפאריס]] כדי לייצג את העם המצרי בדרישתו לעצמאות. הנציב העליון וינגיטוינגייט המליץ לממשלתו שתינתן למצרים הרשות להשמיע את טענותיהם בלונדון, אך הקבינט לא אישר זאת, בתואנהמכיוון ששוםשהכירו תועלתבממשלת לאמצרים תצמחבתור מזה.נציגתן 1הבלעדית של העם המצרי. סירוב הבריטים לדרישות הלאומנים המצרים גרם להפיכתם של ה[[מסגד]]ים באלאזהארב[[אל-אזהר]] וסיידה זינב ב[[קהיר]] למקומות בהם נשמעו נאומי מהפכה חוצבי להבות.
 
1.'''דרישות סעד זע'לול לעצמאות''' - נימוקי סעד זע'לול בדרישתו לעצמאות: ראשית, לכל אומות העולם יש את הזכות לחופש פוליטי. שנית, למצרים הייתה מעין עצמאות מאז ימי [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], וכן מצבה הגיאוגרפי של מצרים, ההיסטוריה הקדומה שלה והשגשוג הנוכחי בה הם הסימנים המעידים על זכותה לעצמאות. סעד זע'לול וחברי אל-ופד רצו בממשלה [[חוקה|קונסטיטוציונית]] ובשמירת האינטרסים של הזרים במצרים. זע'לול הבטיח לשמור על ה[[קפיטולציות]] והסכים לפיקוח זר על החוב הציבורי של מצרים. הוא היה מוכן להכיר בנוכחות בריטית באזור תעלת סואץ ושמצרים תהיה תחת פיקוח והגנה של [[חבר הלאומים]].
 
2. '''התגובותתגובת לפגישהממשלת והשלכותיהמצרים''' - רשדי פאשה, ראש הממשלה, החל לחשוש למעמדו. הבריטים דחו את בקשתו לצאת לוועידת השלום בראש משלחת, וסעד זע'לול התעלם ממנו. רשדי חיפש דרך מילוט ומצא אותה במזכר של היועץ הכלכלי הבריטי, ברוניאט.
 
במזכר הציע היועץ הכלכלי שלטון משותף בריטי-מצרי, שבו [[סנאט]] משותף שיאשר את החלטות [[פרלמנט|בית המחוקקים]] המצרי הכפוף לו. רשדי פאשה היה מאוכזב מאוד מהמזכר, ופרסם את המזכר בציבור המצרי שהגיב בזעם שבא מכל שכבות האוכלוסייה. רשדי פאשה הציע את התפטרותו.
'''השלב הראשון''' במהומות החל ביום שלאחר הגליית סעד זע'לול. על רקע ידיעות סותרות בשל ה[[צנזורה]] הבריטית, ידעו על כך בתחילה רק חברי אל-ופד. למחרת כבר שמעו על כך סטודנטים מבית הספר למשפטים, והם החלו בשביתה על דעת עצמם. הסטודנטים ארגנו תהלוכה שתעבור בבית אלאמה, משכנו של דע'לול, כדי להשיג את אישורם של חברי אל-ופד לפעולתם ופגשו שם ב[[עבד אלעזיז פהמי]], חבר המשלחת שביקש שלא יפעילו אלימות ויניחו לחברי אל-ופד לפעול בצורה שקולה. המפגינים נתקלו בדיכוי בריטי חמור, אך עוצמת המהומות גברה. ב-[[10 במרץ]] 1919, כללה השביתה את כל ציבור הסטודנטים. למחרת הצטרפו לשביתה בעלי [[מונית|מוניות]], [[חשמלית|חשמליות]] ו[[אוטובוס]]ים והושבתו העסקים במשרדי הממשלה ובאולמות בתי המשפט בקהיר. בתגובה בוצעו מעצרים והיה שימוש באש מצד הרשויות הצבאיות. השביתה התרחבה וכללה פקידי ממשל, עורכי דין ואזרחים, פועלים ופלאחים. ב-[[16 במרץ]] הצטרפו אף נשים להפגנות, [[משאית|משאיות]] ניזוקו ונותקו קווי טלפון. בערי הפרובינציה, שהצטרפו להפגנות מאמצע מרץ, הוקמו מועצות אוטונומיות וקהיר נותקה מהאזורים הכפריים. הפלאחים שהתקוממו באזורים הכפריים תרמו להרס ולרציחות. הדרך הראשית נחסמה, תחנות רכבת וגשרים נהרסו, מחסני אספקה צבאיים נשרפו ואירופאים נרצחו בדם קר.
 
השלב הראשון של המהומות התאפיין בהפגנות ופעולות טרור שנעשו על ידי סטודנטים שהתארגנו תוך כדי מאבק ל'''לג'נת אלטלבאת אלתנפיד'יה'''. הם השתייכו לנאדי אלמדארס אלעליא והשקפתם ייצגה את פירושם של הצעירים לשאלה המצרית. [[חסן יאסין]], מנהיג הארגון, משך אליו צעירים נוספים והם הרכיבו את הזרוע הצבאית של מפלגת אל-ופד. אנשי הזרוע היוו את המארגנים הבכירים של הפעולות בשלב הראשון. עד קיץ 1919 נהרגו במהומות כ-800 מצרים, 31 זרים אירופאים ו-29 חיילים בריטים<ref>[http://countrystudies.us/egypt/28.htm על פי Helen Chapin Metz]</ref>.
 
'''השלב השני''' - בתגובה, מינו השלטונות הבריטיים בלונדון את גנרל [[אדמונד אלנבי]] במקום סר [[רג'ינלד וינגייט]], אשר ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרתו של [[ג'ורג' נתניאל קרזון|הלורד קרזון]], שר החוץ בממשלת בריטניה, על המשך השליטה הבריטית במצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ב-[[2 באפריל]] ונמשכה שלושה ימים. ב-[[7 באפריל]], ננטשו שנית כל משרדי הממשלה כאות שמחה על שחרור המנהיגים מהגלות. המשלחת מטעם מפלגת אל-ופד הורשתה לצאת לפריז ובבד בבד הוגבר הלחץ בתוך מצרים ומספר שביתות המחאה הוכפל. במקביל הוקמה משטרה לאומית שתפקידה היה לשמור על הסדר ולהוציא לפועל את הוראות הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה). יש לציין, כי מלבד הוועדה המרכזית, היו גם ועדות מנהליות, שהחלו את פעולתן במקום ועדות שהפסיקו את פעילותן בשל מעצרי חבריהן. הוועדה המרכזית החלה במשא ומתן עם ממשלתו של רשדי פאשה כדי להביא להסכמתה על שביתה כלל ארצית למען הכרה במנדט של המשלחת לפריז. מטרתה השנייה של הוועדה הייתה חיסול מעמד הפרוטקטורט ומטרתה השלישית החלפת הממשל הבריטי בממשל מצרי. השביתות נמשכו מספר שבועות והגנרל אלנבי פיטר את כל השובתים מקרב פקידי הממשל ולאחר שאיים בהוצאה להורג של המסיתים לשביתה, נשברה שביתת הפקידים הממשלתיים והם חזרו לעבודתם. עתה עמדו הסטודנטים ואנשי המקצוע בראש הנהגת המהומות. בשל ההצהרה שסיימה את שביתת פקידי הממשל וחיזקה את מעמד הפרוטקטורט, התפטר ראש הממשלה.
ב-[[4 באפריל]] 1921 שב דע'לול למצרים, שם זכה לקבלת פנים חסרת תקדים שהצביעה על התמיכה המכרעת לה זכה בקרב המצרים. אך אלנבי היה נחוש לשבור את כוחו הפוליטי של דע'לול וליצור קבוצה פרו-בריטית איתה תוכל בריטניה לדון בהענקת עצמאות בתנאים נוחים יותר. ב-[[23 בדצמבר]] הוגלה דע'לול בשנית ל[[סיישל]] דרך [[עדן]]{{הערה|שם=Botman, עמוד 29}}. הגלייתו לוותה בהפגנות, התנגשויות אלימות עם המשטרה ושביתות סטודנטים ופקידי ממשל שהשפיעו על קהיר, [[אלכסנדריה]], [[פורט סעיד]] ו[[סואץ]], וכן על ערים קטנות יותר בפרובינציה.
 
== תוצאות והשלכותהמאבק והשלכותיו ==
לאחר כשלוןשלוש המשאשנים של משא ומתן ללא תוצאות הגיעו הבריטים בחוסר רצון להכרה כי הסכם שרק ישמור על ה[[סטטוס קוו]] אינו בר-השגה. לכן, הכריזה בריטניה ב-[[28 בפברואר]] [[1922]] באופן חד-צדדיתצדדי על ביטול הפרוטקטורט והענקת עצמאות למצרים. ארבעה נושאים "נותרו לשיקול דעתה של בריטניה" עד שהסכמים הנוגעים להם ייחתמו רק לאחר משא ומתן:
*בטחון נתיבי התקשורת של בריטניה במצרים ובכללם [[תעלת סואץ]]
*הגנתההגנה שלעל מצרים מפני אויבהשפעה חיצוניישירה והשפעתואו הישירהעקיפה אושל אויב חיצוני העקיפה
*שמירה על האינטרסים הזרים במצרים
*הגנה על המיעוטים
*שמירתה של [[סודן]] תחת שלטון בריטי
מצריים הוכרזה כ[[מלוכה חוקתית]], הסולטן אחמד פואד הפך למלך [[פואד הראשון]] ובנו, [[פארוק הראשון|פארוק]], נבחר כיורשו. ב-[[19 באפריל]] 1922 אושרה [[חוקה]] חדשה ובהמשך החודש הוכרז על [[בחירות]] ל[[פרלמנט]] בן שני בתים. הבחירת שנערכו לבסוף ב-[[12 בינואר]] [[1924]] הסתיימו בניצחון מפלגת הופד בראשות סעד דע'לול אשר זכתה להקים את ממשלתה העצמאית הראשונה של מצרים. עיקר הכוח הפוליטי נותר בידי המלך, אשר היה בעל זכות וטו על חוקים חדשים ויכולת למנות בעצמו חלק מחברי הפרלמנט.
מחאה שהחלה כהצעה פוליטית שקטה, שהונהגה בתחילה בידי מצרים בני המעמד הגבוה אשר הושפעו מנאומיו של נשיא [[ארצות הברית]] לגבי ההגנה על זכות הגדרתם העצמית של עמים, הפכה למהומות בעלות אופי מהפכני בהן השתתפו המוני העם. באופן אירוני, לא הייתה כוונתם של מייסדי אל-ופד לעמוד בראש מהפיכה פוליטית או להאיץ שינויים סוציאליים נרחבים, אלא להפעיל לחץ מתוכנן באמצעות מצרים בתפקידים בכירים במנגנון השלטוני ולשכנע את הבריטים לוותר בהדרגה על חלק מכוחם. במקום זאת, המצב שנוצר בשטח עם תחילת המהומות הביא את האוכלוסייה למחאה קיצונית יותר מכפי שהמפלגה עצמה תכננה. בדומה למדינות אחרות תחת שלטון [[קולניאליזם|קולוניאלי]] לאחר מלחמת העולם הראשונה, מצאו המצרים כי רצונם להגדרה עצמית בינלאומית סיפקה בסיס ואף העצימה את המחאה.
 
המהומות לא גרמו לפינוי הבריטים ממצרים, אך הכניסו למודעות פוליטית אוכלוסיה שגילתה מחדש את גאוותה הלאומית ורכשה מידה של כוח בזירה הלאומית. כוח זה הביא את אלנבי, הנציב העליון החדש, והממשלה הבריטית להכיר באי-רצון בסעד דע'לול כאדםומפלגתו ולא בממשלת מצרים הרשמית כגוף המייצג איתו יש לשאת ולתת על עתיד מצרים<ref>Botman, עמודים 29-30</ref>.
 
== ראו גם ==
* Botman, Selma. '''Egypt from Independence to Revolution 1919-1952'''. Syracuse University Press, 1991. ISBN 0815625316
*Hourani, Albert Habib. Khoury, Philip Shukry. Wilson, Mary Christina. '''The Modern Middle East: a reader'''. University of California Press, 1993. ISBN 0520082419
*Roberts, Andrew D. Fage, John Donnelly. Oliver, Roland Anthony. '''The Cambridge history of Africa, כרך 8'''.[[ Cambridge University Press]], 1984. ISBN 0521225051
</div>
 
== לקריאה נוספת ==
<div style="direction: ltr;">
*Elgood Percival, George. '''The Tranzit of Egypt'''. E. Arnold, 1928, London
*Gershoni, Israel and Jankowski, P. James. '''Egypt Islam and the Arabs: The Search for Egyptian Nationhood'''. New York University Press, 1987
*Landau, M. Jacob. '''Parliaments and Parties in Egypt'''. 1953, Tel Aviv
*Marlow, Jhon. '''A History of Modern Egypt and Anglo Egyptian Relations 1800-1953'''. Praeger, 1954, New York
*Quraishi, Masood Zaheer. '''Liberal Nationalism In Egypt: Rise and Fall of The Wafd Party'''. 1967, Allabahad
*Marlow, Jhon. '''A History of Modern Egypt and Anglo Egyptian Relations 1800-1953'''. Praeger, 1954, New York
*Roberts, Andrew D. Fage, John Donnelly. Oliver, Roland Anthony. '''The Cambridge history of Africa, כרך 8'''.[[ Cambridge University Press]], 1984. ISBN 0521225051
</div>
*אלבשרי, טארק, סעד זע'לול יפאוצ' אלאסתעמאר (אלאהראם, 1977).
 
== הערות שוליים ==
משתמש אלמוני