74,155
עריכות
מ (סיום עבודה במסגרת שבוע השכתוב (שהפך בינתיים לחודש...)) |
מ (←מהומות 1919: תקלדה) |
||
השלב הראשון של המהומות התאפיין בהפגנות ופעולות טרור שנעשו על ידי סטודנטים שהתארגנו תוך כדי מאבק ל'''לג'נת אלטלבאת אלתנפיד'יה'''. הם השתייכו לנאדי אלמדארס אלעליא והשקפתם ייצגה את פירושם של הצעירים לשאלה המצרית. [[חסן יאסין]], מנהיג הארגון, משך אליו צעירים נוספים והם הרכיבו את הזרוע הצבאית של מפלגת אל-ופד. אנשי הזרוע היוו את המארגנים הבכירים של הפעולות בשלב הראשון. עד קיץ 1919 נהרגו במהומות כ-800 מצרים, 31 זרים אירופאים ו-29 חיילים בריטים<ref>[http://countrystudies.us/egypt/28.htm על פי Helen Chapin Metz]</ref>.
'''השלב השני''' - בתגובה, מינו השלטונות הבריטיים בלונדון את גנרל [[אדמונד אלנבי]] במקום סר [[רג'ינלד וינגייט]], אשר ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרתו של [[ג'ורג' נתניאל קרזון|הלורד קרזון]], שר החוץ בממשלת בריטניה, על המשך השליטה הבריטית במצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ב-[[2 באפריל]]
*'''המשלחת בפריז''' - לחברי המשלחת נודע, שהנשיא [[וודרו וילסון|וילסון]] הכיר במעמד הפרוטקטורט הבריטי במצרים. פעולות המשלחת בפריז התבססו משום כך על גיוס תמיכה בקרב דעת הקהל באירופה, באמצעות עיתונים, מגזינים וחוגים פוליטיים. ב-[[28 באפריל]], התקיים דיון בוועידה על השאלה המצרית. טיעונם של המצרים היה שאם השתתפות במלחמה מהווה תנאי מחייב המעניק לגיטימציה לאומות להרים את קולן בוועידה הרי שתנאי זה כולל גם את מצרים. אך למצרים נכונה אכזבה מכיוון שגם [[14 הנקודות של וילסון|דוקטרינות וילסון]] וגם התעמולה כנגד הבריטים לא יכלו להביא להחלטת הוועידה על חיסול הפרוטקטורט במצרים. כישלון זה סימן את סוף השלב השני במהומות וזירת הפעילות עברה מעתה לקהיר{{הערה|שם=Botman, עמוד 29|Botman, עמוד 29}}.
|