האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד – הבדלי גרסאות

ברוב תפוצות ישראל היה נהוג שלא להתייחד בין האירוסין לנישואין, מכיוון שהחתן אסור [[ביאה|לבוא]] על כלתו בזמן זה, לפני שנכנס לחופה ובירך את ברכות החופה, שכן "כלה בלא ברכה אסורה על בעלה כ[[נדה]]". לעומת זאת, במחוז יהודה, נהוג היה לייחד את הכלה והחתן יחד{{הערה|שם=יהודה|ראה {{בבלי|כתובות|יב|א}}.}}, במטרה לגרום להם להתקרב זה אל זה, ואולי גם לגרום לה לקיים [[יחסי אישות (יהדות)|יחסי אישות]] לפני הנישואין הרשמיים, אם כי לפני כן קיימו את כל ההלכות הנדרשות להיתר יחסי אישות, ובירכו את ברכת הנישואין לפני המפגש הראשון. הסיבה לשוני במנהגים מוסבר על ידי הרב [[מנחם המאירי|המאירי]] בכך, שבמחוז זה היתה גזירה קשה מהמלך{{הערה|ראה {{בבלי|כתובות|ג|ב}}.}}, שכל [[בתולה]] הנשאת עליה להבעל קודם ל[[הגמון]], ובכך שהם ייחדו את החתן ואת הכלה לפני הנישואין, הם גרמו לשני דברים: היחסים הראשונים המשפיעים על הכלה{{הערה|על פי מאמר חז"ל שאשה דומה לכלי שאינו גמור, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.}} יהיו עם החתן, ובנוסף, ההגמון שישמע שאינה בתולה, יעזוב אותה לנפשה.