|
ב-[[1948]], בתקופת [[מלחמת העצמאות]], שרר מחסור בכלי תחבורה ציבוריים, עקב העמדת מספר גדול של אוטובוסים לרשות הצבא. הביקוש הגובר עורר נהגי מוניות בתל-אביב להציע שירותי הסעות בשעות העומס תמורת תשלום של 40 עד 50 מיל לנסיעה. המתחרים החדשים גרמו לעימותים רבים עם חברת האוטובוסים "דן".<ref>ליטל לוין, [http://www.haaretz.co.il/opinions/today-before/1.1562727 היום לפני 53 שנה / "דן" נלחמת במוניות השירות בתל אביב], "הארץ" 10.11.2011</ref>
במהלך [[שנות החמישים]] גדל מספר מוניות השירות בתל-אביב, והוסדרה פעילותופעילותן באופן חלקי. במרץ 54 הופעלו לראשונה בתל אביב קווי שירות סדירים במסלולם של 5 קווי אוטובוס.<ref>גם בירושלים פעל שירות מוניות עירוני החל מפברואר 53</ref> באותו החודש אושר חוק חניית כלי רכב בתל אביב, המסדיר ומגביל את מקומות החנייה בעיר. החוק לא נתן מענה לתביעתם של בעלי מוניות השירות להכיר בהם רשמית, ולהסדיר מקומות חנייתם במרחק מה מתחנות האוטובוס. אי הסדרת תנאי הגישה גררה הפגנות רבות של בעלי מוניות לאורך שנות ה-50<ref>הבירור בעניינם הגיע עד לבית המשפט העליון באוקטובר 54</ref>. בפברואר 59 חזרו שר התחבורה ושר הפנים על קביעתם: המוניות אינן שירות ציבורי. "יש לקבוע למוניות השירות מקומות חנייה לאורך המדרכות, אך עם זאת יש לראות במוניות אלה שירות עראי שייפסק עם שיפור תנועת האוטובוסים".<ref>"המוניות אינן שירות ציבורי, "הארץ", 25.2.1959</ref> ב-61 השתנה הטון ביחס למוניות בת"א. שר התחבורה הודיע בפגישה שקיים עם נציגי ארגוני המוניות, כי הוא רואה בענף המוניות שירות חיוני לציבור, והוא מסכים להצבת תחנות קבועות עבורם.<ref>"שר התחבורה הורה לקבוע תחנות קבועות למוניות בת"א", "הארץ", 9.2.1961</ref>
בעיה נוספת שהתעוררה סביב מוניות השירות היתה מספרם הגדול של כלי הרכב. אינפלציה בהענקת הרשיונות הפכה את ההסדר למטרד תחבורתי. דו"ח של [[משטרת ישראל]] מיולי [[1959]] חשף שבמרחב תל אביב פעלו כ-2,000 מוניות, רובן מוניות "שירות". רוב המוניות פעלו מחוץ לחוק.<ref>יאיר קוטלר, "רוב המוניות בתל אביב פועלות בניגוד לחוק", "הארץ", 28.7.1959</ref>
|
