חרם צרכנים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 13:
עד לקיץ [[2011]] נחשב הצרכן הישראלי לאדיש בתחום חרמות-הצרכנים להשגת מטרה הכלכלית. ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20]] הוחרמו בישראל מוצרים מתוצרת גרמניה{{הערה|{{מעריב||לוכלכו חנויות-צעצועים בכתובת: כאן מוכרים תוצרת גרמניה|1952/09/15|00112}}}}. לאורך השנים היו בישראל מספר חרמות ביוזמת האוכלוסייה החרדית נגד גופים מסחריים שסירבו לשבות ממלאכה ב[[שבת|שבתות]], ביניהם חברת-התעופה [[אל על]], ורשת השיווק "שפע שוק". הוחרמה אף יצרנית מזון לתינוקות [[פרשת רמדיה|רמדיה]] לאחר שפגעה ביודעין בתינוקות כשהוציאה מן המוצרים שלה רכיב הכרחי לתזונה מבלי ליידע את הצרכנים – כל אירועי החרמות האלה היו להשגת מטרה חברתית-פוליטית.
ב-1973 נעשה ניסיון, ראשון מסוגו ככל הנראה, לארגן חרם צרכנים בקנה מידה ארצי. "שביתת הקונים" אורגנה ע"י הרשות המרכזית לצרכנות בהסתדרות כמחאה על העלאות מחירים מופרזות, והיא נקבעה ל-29.1.1973 ל-3 שעות. ההיענות היתה חלקית בלבד<ref>אסף שטול טראורינג, "[http://www.haaretz.co.il/opinions/today-before/1.1628098 29.01.1973 / שביתת קונים נגד עליות המחירים במשק]", "הארץ", 29.1.
בחודש יוני 2011 הכריזו איציק אלרוב וגוף בשם "חרם על מוצרי מזון", ברשת החברתית [[פייסבוק]], על חרם על [[קוטג' (גבינה)|גבינת הקוטג']] של חברת "[[תנובה]]", בשל מחירה היקר. טענה מרכזית של מארגני החרם היתה, שהמוצר נמכר באירופה ובארצות-הברית במחיר הנמוך בכ-50% ממחירו בישראל, וזאת למרות עלויות השינוע.
| |||