טחנת קמח עתיקה בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

{{בעבודה אקדמית|קורס=מתקנים חקלאיים בעת העתיקה, בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה|יעד=15 במרץ 2012}}

'''[[טחנת קמח]]''' (בלשון המשנה נקראות רחיים של מים) היא מתקן חקלאי שפועל בעזרת כוח של המים זורמים, כאשר מטרתו העיקרית (בעת העתיקה) היא יצור [[קמח]] על ידי טחינה של מינים דגניים. הכלי העיקרי שבאמצעותו מתבצעת פעולת הטחינה של גרעיני [[ דגן|דגנים]], הן הרחיים, מרכיב זה הוא החשוב ביותר בטחנת הקמח. [[רחיים]] עברו שלבים רבים בהתפתחותן, מהרחיים הפשוטות או רחיים של [[תנ"ך]] (אבן תחתונה מוארכת ושטוחה, אבן עליונה צרה ומוארכת כאשר פניה התחתונות שטוחות ופניה העליונות מעוגלות){{הערה|רפאל פרנקל, '''רחיים ומתקני טחינה בספרות התלמודית : בחינתם מחדש לאור הממצא הארכאולוגי'''. [[קתדרה (כתב עת)|קתדרה]] 110, טבת תשס"ד, עמ' 44}}, ועד הרחיים העגולים (סיבוביים) ורחיים פומפיות (דמויי שעון חול), אשר הופעלו בעזרת [[עבדות|עבדים]] או בהמות עבודה. טחנות קמח במרחב הארץ – ישראלי בעת העתיקה הופעלו בעזרת הכוח של המים. הצד הראשון נקראת הפיתוח של טחנות הקמח היה המצאת "גלגל המים" והפעלת הרחיים באמצאותו. בתולדות ארץ ישראל "רחיים של המים" נזכרים לראשונה בספר [[תוספתא]] (שבת, סוף פרק א') ולאחר מכן ב[[תלמוד הירושלמי]] (שבת א', הלכה ה') לדבריו של אחד החוקרים הבולטים ביותר בתחום החקר של כלי עבודה ומתקנים החקלאיים במרחב הארץ-ישראלי, פרופ' [[שמואל אביצור]], את ראשית הופעתן של "הריחיים של המים" יש לקבוע לפי ה[[אפיגרפיה]] של אנטיפטר מ[[צידון]] יליד ה[[צור|עיר צור]], ל[[המאה ה-2 לפנה"ס|מאה השנייה לפני סה"נ]]. אשר בתקופה הזו שימוש במתקנים אלו למטרות [[חקלאות]] היה נפוץ ומובן מאליו ואף קיימים עדויות לכך, שדבר השימוש ב"רחיים של המים" בשבת גרם לדיון הלכתי ולחלוקי דעות בין [[בית הלל ובית שמאי]], שתי הקבוצות הללו פעלו לפני [[חורבן בית שני]][2]. בסקרים ו[[חפירה ארכיאולוגית|חפירות ארכאולוגיות]] שנערכו במרחב הארץ-ישראלי ו[[עבר הירדן]] נחשפו טחנות קמח רבות שמאפשרות חקר מעמיק של מגוון רחב של השיטות וטכנולוגיות שנעשה בהן שימוש במהלך הבנייה והתפעול של המתקנים הללו בימי קדם.

==התפתחות טחנות הקמח==