שבי ביפן במאה ה-20 – הבדלי גרסאות

החוקר הישראלי [[רותם קובנר]] מצא שהיחס לשבויים לאורך כל מלחמותיה של יפן בעת המודרנית היה תלוי בעיקר בשלושה גורמים. הראשון היה זהות האויב, כלומר האם הוא היה מערבי או אסיאני, והגורם השני היה זהות קבוצת ההתייחסות של יפן באותו סכסוך. קובנר מצא שכאשר השבויים היו מערביים וקבוצת ההתייחסות הייתה מערבית, כמו במקרה של מלחמת רוסיה-יפן, היחס לשבויים היה חיובי ושעור תמותתם נמוך. ומנגד, כאשר השבויים היו סיניים[[סינים]] וקבוצת ההתייחסות פסקה להיות המערב, הרי היחס היה שלילי ביותר ומעשי הטבח תכופים, כפי שאירע במהלך [[מלחמת סין-יפן השנייה]] ובעיקר ב[[טבח ננג'ינג]] הידוע לשמצה בשלהי [[1937]]. הגורם השלישי הוא דפוסים ומסורות מקומיים כלפי שבויים. קובנר טוען שביפן המודרנית דפוסים אלה השתנו תכופות בהתאם לצרכים הלאומיים. לצורך מלחמה מקומית וסיוע מערבי, המדינה היפנית ידעה לכפות על חייליה התנהגות אבירית, ולצורך מלחמה טוטלית, היא גייסה את מושג ה[[בושידו]] וכפתה לעתים על חייליה לחימה עד מוות.<ref>Rotem Kowner. “Imperial Japan and its POWs: The dilemma of humaneness and National Identity.” In G. Podoler (ed.), War and Militarism in Modern Japan: Issues of History and Identity. Folkestone, Kent: Global Oriental, 2009. </ref>{{ש}}