טחנת קמח עתיקה בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

'''מיתקן הייצור'''. – היה מורכב מזוג אבני בזלת עגולות, ברוב המקרים בקוטר של 90 – 120 סנטימטר המיועדים לטחינת הקמח. לדבריו של החוקר פרופ' שמואל אביצור ז"ל, גודלם ומשקלם של הריחיים הוגבל באופן טבעי לכושר נשיאה של הגמל שהיה צריך להביא אותם מה[[מחצבה]] אל מקום טחנת הקמח.{{הערה|שם=אביצור 82}} אבני הריחיים הונחו בדרך כלל בתוך בור שלידו נמצא כלי קיבולת המיועד לאסוף את מנות הקמח מהריחיים. במרכז של אבן ריחיים העליונה היה בית הבליה דמוי צוואר (לוע) בגובה של 15 – 18 ס"מ אשר לתוכו היו מזרימים את גרעיני דגן, ולא עוד אלא היו מנקרים את החלק התחתון של אבן העליונה וחלקו העליון של האבן התחתונה באופן שאפשר אוורור וזרימה חופשית של הגרגרים הנטחנים. הספקת גרעיני הדגן לריחיים נעשתה דרך מיכל אץ (מרזב סגור) שצורתו משולשת, הנתלה בשיפוע בעזרת החבלים מעל לריחיים, בפינה התחתונה של המיכל הייתה פייה קטנה שדרכה הגרגרים הוזרמו לתוך הלוע של הריחיים, בנוסף בפייה הותקן מנגנון הכולל חבל דק המחובר אל מעין ברז, כאשר עם סיבובו החבל היה נמתח, מעלה את הפייה לגובה הנדרש על מנת לשלוט בקצב הזרמה או מפסיק לחלוטין את הזרמת הגרגרים, בייחוד ככול שזרימת הגרגרים הייתה איטית יותר לתוך הריחיים נכנסו פחות גרגרים וכתוצאה מכך איכות הקמח לאחר הטחינה הייתה טובה יותר.{{הערה|שמואל אביצור, "אדם ועמלו", '''אטלס לתולדות כלי עבודה ומיתקני ייצור בארץ-ישראל''', ירושלים-תל אביב, 1976, עמ' 86}}

*שמואל אביצור, תשכ"ג. '''סקר מיתקני כוח המים בארץ-ישראל''' (1955-1953). תל אביב, תשכ"ג.

*איתן איילון, אברהם איזדרכת, תשע"א 2011. '''מכמני קיסריה: סיכומים ומחקרים בנושא קיסריה וסביבתה.''' חלק א, עמותת ידידי קיסריה העתיקה, ירושלים., תשע"א 2011, עמ' 164-141