בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי – הבדלי גרסאות

הספרייה, שהחזיקה לא רק [[ספרות תורנית]] אלא גם ספרות לא תורנית, כמו את ספרי [[יוסף בן מתתיהו]] וספרי ה[[רמח"ל]], שהיו שנויים במחלוקת בקרב בני היישוב הישן, וייתכן שאף [[יהדות קראית|ספרות קראית]] (לפי טענת אנשי היישוב היישן – אולם הדבר הוכחש על ידי מייסדי הספרייה), היוותה סלע מחלוקת עז בפולמוס ההשכלה שנסוב בירושלים של [[היישוב הישן]],{{הערה|שם=חבצלת 5.18}}{{הערה|{{חבצלת||בית אוסף ספרים אשר למשה ויהודית מונטיפיורי: הנוסד מאת החברה "תפארת ירושלים"|1875/03/12|00100}}.}} במסגרת מחלוקת זו הפיצו אנשי היישוב הישן, ובראשם הרב [[שמואל סלנט]], את דיבת הספרייה כהיותה מקום לספרי [[כפירה]], וכי היא משמשת כ"בית מדרש לרבנים", ובהמשך אף הכריזו בכל בתי הכנסת האשכנזיים בשם בית הדין של הפרושים כי חל איסור לפקוד את בית הספרים. סיבה נוספת להתנגדות היישוב היישן היא טענתם שמשיכת תרומות לספרייה, ובכלל זה תרומות ממונטיפיורי, תפגע באסוף הכספים לקיום תושביה העניים של ירושלים. וכשאר נודע כי מונטיפיורי תרם 5 לירות שטרלינג עבור הספרייה, קיבלה ההתנגדות אופי מוחשי עוד יותר. ב[[י"ג באדר]] [[תרל"ה]] שלח מונטיפיורי למייסדי הספרייה כי יסירו את שמו מבית הספרים, בעקבות פניית הרבנים אליו;{{הערה|{{חבצלת|משה מונטיפיורי|בית אוסף הספרים: הנוסד מאת החברה "תפארת ירושלים"|1875/05/07|00100}}.}}, ומאז נקרא בית הספרים רק בשם הסתמי "בית אוסף הספרים".

 

 

הספרייה סגרה את שעריה כעבור פחות משנתיים מהיווסדה, עקב התנגדות היישוב הישן ומפאת חוסר תקציב.{{הערה|דב שידורסקי, 'ספרי "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי" ופרשת האיסורים", '''עלי ספר''' ט (1981), 140–159; דב שידורסקי, '''ספרייה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות’מאנית''', ירושלים: [[הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס]], תש"ן 1990, עמ' 113–127.}}